כאב של געגוע זהו סיפור אמיתי המתאר את חיי לאחר פציעתו של אחי. על העולם הממשיך במירוץ היומיום. ועל הילדה התקועה בכאבה.הסיפור אמיתי אך השמות בדוואים.
התעוררתי מוקדם לצילצול הרטט של הפלפאון. עניתי חלושות למכשיר. מה אבא מוקדם נורא. דניאל ניפצע הלילה במלחמה. תוך 10 דקות היתי באוטו לשערי צדק. בכלל לא חשבתי שזה כזה נורא גם בטח הוא יתעורר לאחר הניתוחים והחיים יחזרו למסלולם. אבא ואמא חכו לי בכניסה לטיפול נימרץ. הרופאים אומרים שהוא יהיה בסדר. הוא מורדם לשבועיים בערך כדי שהגוף לא יסבול. בשבועיים הללו נהנתי ככ מבקרים מכל הארץ שבאים לחזק ולתמוך. כולנו חיכנו שדניאל יתעורר והכל יבוא בשלום. כעבור שבועיים הרופאים הורידו את חומרי ההרדמה. ועובר לא שבוע שבועיים שלוש ואחי לא היתעורר. הרופאים הבינו שהמצ היסתבך והפגיעה בראושו קשה מאשר חשבו. הוא הועבר לבית לוינשטין.יום יום היתי מצפה שהטוב מכול יקרה שדניאל היתעורר. רק בבית לוינשטיין התחלתי ליקלוט שהנורא מכל קרא. שהגענו למצב שאין לו שמץ של מידע מתי הוא יתעורר עם בכלל. והעם הוא יהיה בסדר. ואני כל יום שעובר מיתגעגעת אליו מחכה שהוא יתעורר ויחיך. שנלך ביחד לקפה. ונרוץ לאורך הים בשקיעה. כעבור חצי שנה החלה היתעוררות שלב ראשון אחי פותח תעינים. מבלי לדבר. אחרי שבוע אישוניו נהים יותר מפוקסים וכך לאט לאט. אבל עם זה נשמע כאילו הטוב קרא. היתבדתי שלא. אחי ניפגע קשה בראושו הוא מדבר ומתקשר אח יש לו בעיה שיכלית. קיבלתי דניאל חדש לא מה שהיה לי. ופה מתחיל הגעגוע הצורב הגעגוע הכואב הבכי והאובדן על האחי שנעלם. בהתחלה לא היתי חוזרת הביתה לא יכולתי להיתקר אליו לשמוע את קולו המשונה. ולראות את אחי שהיה מלח הארץ ותמיד יהיה. מיתנהג כמו תינוק. מי שהיה הבנאדם שעשה כל מה שליבו חפץ. שומרים עליו 24 שעות ביממה. אני מיסתכלת בתמונותיו לפני המלחמה מזהה את החיוך המוכר לא זה הזר. ומזילה דמעות של געגעו אליו אל היישן. אל אחיה הבחור האיתן. אין יום שליבי אינו מתגעגע אין יום שדימיוני מדמיין. את היישן. ואין יום שליבי אינו זועק את צעקת האובדן. מי שלא עבר דבר שכזה בטח אומר לעצמו מה היא רוצה. הרי הוא חי. שתגיד תודה. ובכן אני אומרת תודה. אבל לעולם לא אשכח מה הוא היה. ולעולם לא תוכלו להבין את הכאב הזה.