.ההתקפות על ניו יורק וושיגטון ב-11 בספטמבר עוררו חשש כבד בקרב ממשלות רבות באשר לביטחונן הלאומי, והן החלו לשקול אסטרטגיות חדשות למניעת טרור.
ההתקפות על ניו יורק וושיגטון ב-11 בספטמבר עוררו חשש כבד בקרב ממשלות רבות באשר לביטחונן הלאומי, והן החלו לשקול אסטרטגיות חדשות למניעת טרור מלחדור לשטחן. כתוצאה מכך מאז ה-11 בספטמבר מדיניות בנושא מקלט, הגירה ופיקוח על הגבולות הפך להיות בלתי ניתן להפרדה משיקולי ביטחון. כחלק מהמלחמה כנגד טרור מדינות החלו לנקוט באמצעים חדשים בכל הנוגע למקלט והגירה. אותם אמצעים מהווים מכשול לזכויותיהם של מבקשי מקלט, פליטים ומהגרים. ניתן לראות בעיקר בשני העשורים האחרונים התגבשות של מדיניות נוקשה בכל הנוגע למקלט והגירה, והדבר נפוץ יותר ויותר בקרב מדינות מערביות, בייחוד מדינות מערב אירופה וארה"ב, אשר אימצו קריטריונים נוקשים לקבלת מעמד פליטות והגבילו את הנגישות להליכי מקלט. נוסף על כך החלו בהצבת ביקורת ופיקוח מחמירים בגבולות, על מנת למנוע ממהגרים נטולי מסמכים מלהגיע לשטחן. דרך תהליך זה אותן מדינות הפכו את תהליך קבלת ההגנה בפני רדיפה לסבוך ביותר. בד בבד, הציבו אותן מדינות מכשולים רבים בכל הנוגע להתיישבות ועבודה חוקית בשטחן. מדינות כמו ארה"ב ובריטניה הציעו מדיניות של שימוש במעצרים ממושכים תוך ביקורת שיפוטית מועטה, ואף הציעו כי סטנדרטים של זכויות אדם בינלאומיות וסטנדרטים של הליך הוגן יהיו משניים ביחס לביטחון הלאומי. מדיניות שכזו מעמידה בסימן שאלה את קיומן של ההתחייבויות שנטלו על עצמן המדינות ע"פ חוקים בינלאומיים לזכויות אדם וחוקים הנוגעים לפליטים בפרט.
ארה"ב
חוק ה- the refugee act 1980 אימץ בחקיקה את אמנת הפליטים ואת הפרוטוקול. חוק זה קובע בהתאם לאמנה את הגדרת המונח פליט, ואת העיקרון של הגנה מפני החזרה למקום בו נשקפת סכנה לחיי אותו אדם (non refoulment).
חקיקה אנטי טרוריסטית שנעשתה לאחרונה בארה"ב בתגובה למאורעות הטרור שהתרחשו ב-11 בספטמבר, הביאה להתדרדרות במצב זכויות הפליטים בארה"ב. ארה"ב החלה להנהיג מדיניות בלתי רשמית תחת הכותרת "operation liberty shield".
בעקבות יישום מדיניות זו פליטים ממדינות שבהן פועלים ארגוני טרור עוכבו אוטומטית בבואם לארה"ב לבקש מקלט. ההגיון המנחה לפעולה זו היה על מנת שניתן יהא לפקח על אותם מבקשי מקלט תוך שהם בוחנים את תקפות בקשתם. המתנגדים למדיניות זו טוענים שהעיכוב המבוסס על מוצא לאומי הינו בלתי הולם ומפר חוקים בינ"ל. תחת אמנת הפליטים נקבע כי מדינה יכולה לעכב פליט רק אם אותו אדם נמצא כסיכון ביטחוני עקב התנהגותו או ריקעו ולא על סמך לאומיותו. יש צורך בגורם אינדיווידואלי של מבקש המקלט כדי לעכבו. משטרו של בוש מצטט את אמנת הפליטים שמתירה מקרים יוצאי דופן כאשר מדובר בשעת חירום כמו מלחמה על מנת להצדיק את מדיניותו, אולם מומחים משפטיים טוענים שתנאי זה חל רק לגבי אינדיבידואלים, לא באופן גורף לגבי קבוצות אנשים. סעיף 8 לאמנה אוסר באופן ספציפי להפלות אינדיווידואלים על בסיס מדינת מוצאם. מדיניות ארה"ב אשר מבודדת פליטים על סמך מוצא לאומי היא הפרה בוטה של ס'' 8.
מאפיין מרכזי של המדיניות הפנימית של ארה"ב במלחמה בטרור הינה מעקב אחר מהגרים, רישום וגירושם, למרות שאף אחד מאלה שגורשו לא הוכח שיש לו כל קשר לטרור. קהילות המיעוט אשר הושפעו בעיקר ע"י האמצעים החדשים הינם אוכלוסיות ערביות ומוסלמיות אשר חיים בפחד הולך וגובר. בינתיים נסגרו השערים בפני מבקרים ומהגרים מחלקים רבים של העולם והמדיניות המסורתית של ארה"ב של קבלת פליטים הנמלטים מרדיפה הפכה להיות בלתי יציבה. מבקשי מקלט עומדים בפני מכשולים חדשים רבים על מנת למצוא מקלט בארה"ב, ואפילו אותם מבקשי מקלט אשר קיבלו אישור להתיישב בארה"ב עומדים בפני עיכובים במחנות פליטים מחוץ למדינה, עיכובים שאינם מוגבלים בזמן.
במסגרת המדיניות החדשה שננקטת ניתן למנות הגבלות חדשות על הליכי ערעור בבקשות הגירה, הסכם מדינה שלישית עם קנדה, שימוש הולך וגובר במעצר והמעבר של שירותי הגירה למחלקה מיוחדת של ביטחון הפנים. בשל חשדות המבוססים על לאומיות הרבה מבקשי מקלט אשר אחרת היו זכאים לשחרור מהכלא עומדים בפני מעצרים ממושכים בשל עיכובים בהליך סיווגם הביטחוני.
בשני העשורים האחרונים היוותה ארה"ב מודל לארצות אחרות בכל הנוגע לתוכנית קליטת פליטים והענקת מקלט למי שאינו יכול לשוב בביטחה לארצו. מאז ה-11 בספטמבר הקו ההומניטרי שבו נקטה ארה"ב הצטמצם משמעותית מממוצע של 90 אלף פליטים שהיו מיושבים כל שנה בארה"ב לעשירית מכך כל שנה. כתוצאה מהמדינית החדשה גם הארגונים אשר סייעו עד עתה לקליטתם של הפליטים נפגעו בצורה משמעותית כך שגם אם יחל שוב התהליך המסורתי שהיה קיים לקליטת פליטים ספק אם אותם ארגונים יעמדו בכך.
בנוסף לפגיעה בתוכנית ההומניטרית ליישוב פליטים חלה ירידה דרסטית ביישוב פליטים בתחומי ארה"ב אשר החלה עם השעיה מידית של כל הליכי הישוב של פליטים בארה"ב אשר הותירה אלפים של פליטים בסכנה. כמו כן קבוצות מסוימות של פליטים שהיו זכאים למקלט הוחלט שלא ליישבם בארה"ב, ככל הנראה בשל סיבות ביטחוניות. לדוגמא- בינואר 2003 משרד החוץ קבע בעלמא כי קיים חשש ליישובם של פליטים מעירק. אותם פליטים אשר המתינו ליישובם לאחר שכבר הוחלט ע"י גורמים מוסמכים בארה"ב שהם ראויים למקלט ולאחר שעברו סיווג ביטחוני מחמיר בסטנדרטים שלאחר ה-11 בספטמבר. אותו מקרה חיזק את התחושה שאפילו אותם פליטים, שברחו ממשטרו של סאדאם חוסיין, נחשבים לחשודים ומהווים איום פוטנציאלי על ארה"ב.
באוקטובר 2001 מחלקת שירותי ההגירה של ארה"ב חוקקו תקנות שמטרתן העיקרית הייתה למנוע את שחרורם של זרים אשר עלולים להוות איום על הביטחון הלאומי. ע"פ תקנות אלה, תובעים מטעם מחלקת ההגירה יכולים לבטל החלטתו של שופט לשחרר עצור של מחלקת ההגירה בערבות, אם מחלקת ההגירה מתנגדת לשחרור שכזה. באופן מעשי, סמכויות המעצר החדשות יושמו לגבי מספר עצום של אנשים על סמך ארץ מוצאם, ולא על סמך קשר לכאורה לארגון טרור. התוצאה הינה מעצרים שרירותיים לתקופות ממשוכות של אלפי אנשים. הן יושמו לגבי ערבים ומוסלמים רבים אשר נעצרו סמוך למאורעות ה-11, מה שהוביל להארכת מעצרם. מעצר של אנשים המבקשים מקלט על בסיס מדינת מוצאם מהווה הפרה של ס'' 3 לאמנת הפליטים אשר מצווה על החלת סעיפי האמנה ללא אפליה.
מבקשי מקלט בעלי טענות מהימנות למקלט, אפילו כאלו אשר טענותיהם נבדקו ואושרו ע"י מחלקת שירותי ההגירה, אינם משוחררים, אלא במקרים נדירים, ממעצר. תחת המדיניות החדשה של ארה"ב, מבקשי מקלט אשר נמצאו זכאים לשחרור ע"פ החלטת שירותי ההגירה או ביהמ"ש לענייני הגירה, צפויים בפני מעצרים ממושכים שלא לצורך, במקרים מסויימים לתקופות של חודשים ואף יותר מכך. מדיניות זו אינה כתובה עלי ספר אולם השלכותיה ברורות בעיקר כאשר מדובר במבקשי מקלט ממדינות מסויימות ביניהם סומליה, פקיסטן, ערב הסעודית, אירן ועירק. נראה כי לגבי מבקשי מקלט מאותן מדינות מניחים כי קיים קשר לטרור ועל מנת לשחררם מהכלא יש להוכיח כי קשר זה אינו קיים.
בספטמבר 2002 משרד המשפטים תיקן תקנה אשר משנה באופן יסודי את ההליך שבו מבקשי מקלט ומהגרים יכולים לערער על החלטות שופטי ההגירה. הגוף היחידי אשר מוסמך לבקר החלטות של שופטי ההגירה הוא "board of immigration appeals (bia)". התקנה החדשה מפחיתה משמעותית מסמכויות ה-bia ומהשפעותיה על ההליך ההוגן של קבלת החלטות בנוגע לבקשות הגירה. על פי התקנה תיקים אשר יבחנו ע"י ה-bia יוכרעו ע"י מותב של אדם אחד, במקום מה שהיה נהוג עד עתה – החלטה של מותב של שלושה. משמעות התקנה החדשה שמותב יחיד יכול לשמר החלטה של שופט הגירה אבל אינו יכול לשנות אותה אלא אם הדבר נדרש בהתאם לשינוי שחל בחוק. התקנה גם מרחיבה את סוגי המקרים בהם ה-bia יכול לקבוע בצורה בלתי מנומקת לאשר החלטה של שופט הגירה. כמו כן על פי התקנה ה-bia לא יכול לבחון מחדש ממצאים עובדתיים של שופט ההגירה אלא אם כן הם מוטעים בצורה בולטת לעין, דבר זה מגביל באופן מיוחד את יכולתו של ה-bia להפעיל את סמכויותיו הביקורתיות. אירגונים משפטיים שונים מודאגים כי התקנות ימנעו בסופו של דבר ממבקשי מקלט הליך ערעור הוגן ויסודי. חששות אלו אכן אומתו לאחר שתוקנו התקנות ה-bia מחשש לצימצום צפוי בכוח האדם, החלו לתת החלטות לא מנומקות שנעשות תוך דקות ספורות וככל שקיימים יותר תיקים בפניהם ניכר כי ההחלטות הינן יותר גורפות לכיוון של גירוש המבקשים. ( על פי סטטיסטיקות שניתנו על פי חוק חופש המידע האמריקאי)
שימועים בדלתיים סגורות- ב-21 בספטמבר ארה"ב הכריזה על מדיניות חדשה לפיה ינוהלו שימועים סודיים באשר לגירושם של עצורים אשר עוכבו לאחר ה-11/9. ע"פ מדיניות זו שימועי גירוש בעלי אינטרס מיוחד ע"פ קביעתו של התובע הכללי ינוהלו בדלתיים סגורות. עריכת שימועים בדלתיים סגורות סותר את סעיף 16 (2) לאמנת הפליטים. ס'' 32 לאמנת הפליטים עוסק באפשרות לגרש פליט אשר מאיים לפגוע בביטחון הלאומי של המדינה שעל שטחה הוא נמצא, אולם על הגירוש להיעשות בהליך חוקתי. בתי המשפט בארה"ב מסכימים כי ס'' זה חל לגבי כל אדם הנמצא בתחומי ארה"ב, וביניהם זרים, בין אם שהותם בארה"ב היא חוקית, לא חוקית, זמנית או קבועה . מדיניות זו נתקפה בבית משפט פדראלי (six sircuit) ע"י התקשורת וקבוצות אחרות בפני מותב של 3 שופטים . הטענות היו כי מדיניות כזו אינה חוקתית ואינה דמוקרטית. בתיק אחר (third circuit) אשר נוגע לאותה מדיניות נקבע ע"י רוב של 2 שופטים לטובת מדינת ארה"ב וקיום המדיניות . שופטי הרוב טענו לטובת השימועים בדלתיים סגורות בגלל שלטענתם לא קיימת זכות חוקית של גישה ע"י העיתונות לשימועי גירוש במיוחד במקרים המשליכים על ביטחון לאומי כפי שהדבר קיים בשימועים בעלי אינטרס מיוחד. בימה"ש לא התייחס לטענה שהועלתה ע"י התובעים לפיה קיימת שאלה האם ניתן למצוא אלטרנטיבה אחרת לשימועים בדלתיים סגורות אשר יהיו בהתאם לאינטרס הביטחוני. דעת המיעוט טענה שניתן לנקוט באמצעים מידתיים יותר לפיהם שופטי ההגירה יחליטו בצורה אינדיווידואלית על פי כל מקרה האם השימוע צריך להיות סגור או לאו.
the usa patriot act – חוק זה הועבר שישה שבועות אחרי התקפת הטרור ב-11 בספטמבר. ס'' 411 לחוק מרחיב את ההגדרה (שהייתה קיימת עד עתה, לפי חוק ה-anti terorism a.nd effective death penelty act of 1986) לגבי אינדיווידואלים שיכולים להיות מגורשים על בסיס עילה של טרוריזם. לפי ס'' 411 המונח טרוריזם כולל בחובו כל פשע שמעורב בו שימוש בנשק או מכשיר מסוכן שנועד למטרה אחרת פרט להגנה עצמית. הביטוי "ליטול חלק בפעילות טרוריסטית" כולל כעת גם סבסוד כספי חברות בארגון טרור או אספקת תמיכה חומרית לארגון טרור, אפילו אם לאותו ארגון יש מניעים לגיטימיים ואותו אינדיבידואל רוצה לתמוך במניעים אלה. זאת ועוד המונח ארגון טרור אינו מוגבל יותר לארגון אשר רשמית מוגדר כך, אלא כולל כל קבוצה מאורגנת או לא אשר עוסקת בפעילות טרוריסטית כלשהי.
ס'' 411 לחוק הנ"ל מגביל כניסה של אינדיווידואלים מסוימים לתוך ארה"ב, ביניהם נציגים של קבוצות פוליטיות או חברתיות אשר תמיכתם הציבורית באירגון טרור נחשבת ע"י משרד החוץ האמריקאי כחותרת תחת מאמצי ארה"ב להפחתת פעילות טרור. הכניסה לארה"ב נאסרת גם על אינדיווידואלים אשר עשו שימוש במעמדם הרישמי כדי לעודד פעילות טרור מדינה כלשהי אם משרד החוץ קובע שדעותיהם כפי שהובאו לידי ביטוי חותרים תחת מאמצי ארה"ב לפעול כנגד הטרור. מבקרים טוענים שההגבלות אלו מפרות את זכותם של מבקשי המקלט להליך הוגן, כמו גם את התיקון הראשון לחוקת ארה"ב.
מעצרים- ס'' 412 לחוק הנ"ל מתיר לתובע הכללי לעכב אינדיווידואלים שאותם ניתן לגרש על בסיס פעילות טרור לפי ס'' 411. ע"פ החלטת התובע הכללי הקובעת כי קיימות סיבות סבירות להאמין שזר עוסק בפעילות טרור, ניתן לעצור את אותו זר עד לשבעה ימים מבלי כתב אישום. אם הזר מואשם בעבירה המקושרת להגירה נתון הוא למעצר מחייב, והוא אינו זכאי לשחרור עד אשר יקבע התובע הכללי כי הוא אינו טרוריסט. גם אם אותו זר זכאי למקלט ברגע שנמצא הוא כבר גירוש, ס'' 412 מונע שיחרורו בכל מקרה. זאת ועוד אם זר נמצא כבר גירוש אבל גירושו בזמן הקרוב אינו סביר הוא יכול להיות עצור לעוד תקופה של שישה חודשים.
ערעור- החוק הנ"ל דורש מהתובע הכללי לבחון את קביעתו לגבי זר החשוד כטרוריסט כל שישה חודשים. ע"פ ס'' 412 התובע הכללי לא נדרש לידע את אותו אינדיווידואלים לגבי הראיות עליהם ביסס קביעתו ולא לספק לו את ההזדמנות לטעון כנגד אותן ראיות בהליך ביקורת מנהלתי. פרשנים מסבירים שס'' 412 מגביל את אפשרותו של אינדיווידואלים לערער על אותה קביעה של התובע הכללי להליך של הביאס קורפוס בלבד המוגש בפני בימ"ש פדרלי מחוזי.