RichText פרסום מאמרים

חוקרים מקבוצה אחרת, נגדית, טוענים כי למעשה השינוי הוא קוסמטי בלבד, ואילו הליבה עדיין זהה ואף הקיטוב גבר. לדעתם אין כאן תקשורת המשמשת כלי של האזרחים אל מול המנגנון הממשלתי, אלא כלי של הממשלה אל מול האזרחים. התקשורת הישראלית שימשה ככלי של התנועה הציונית להפצת הנרטיב הלאומי וסוכן סוציאליזציה (Dor, 2004). בכך למעשה הם מסייעים להעברת הרעיונות של הפנמת מרכזיותו של צה"ל והמלחמה, ההבנה שהם חלק בלתי נפרד מהחיים ושהם מוצדקים, ובכך לסייע בהבניית המיליטריזם בישראל (Peri, 2007).
גורם חשוב נוסף בכל הנוגע לקביעת תקציב הביטחון הינו התעשיות הביטחוניות. בעשור האחרון אמנם ישנו צמצום מאסיבי של היקף הייצור, וכתוצאה מכך של המשאבים המוקצים לדבר, אך עדיין מדובר בגורם חזק וחשוב. למעשה מדובר בקבוצת אינטרס חזקה אשר אין עליה פיקוח חיצוני של ממש (מלבד זה של משרד הביטחון- לא ממש פיקוח חיצוני). התעשיות הביטחוניות נהנות למעשה מאוטונומיה די רחבה ויש להן אינטרס ברור בהגדלת תקציב הביטחון. המפגש בין התחום האזרחי לצבאי, אשר קיים בתעשיות הצבאיות,הינו בעייתי. ישנה חדירה של הצבא לתחום שאיננו בהכרח ביטחוני. כיום אמנם ישנה הסתמכות ישראלית על ציוד המגיע מארצות הברית, אולם השאיפה הישראלית, כחלק מאותה תרבות מיליטריסטית, הינה לאי-תלות בגורמים או מדינות אחרים (Mintz, 1985).
פרי מתאר כיצד סקרים שנעשו בזמן האינתיפאדה הראשונה הצביעו על מחשבות הציבור לגבי חופש הביטוי וחופש העיתונות. רוב הציבור סבר כי הצרכים הביטחוניים באים לפני חופש הביטוי. לאחר פריצת האינתיפאדה השנייה חזרה המגמה ביתר שאת. רוב הציבור סבור אמנם כי חופש הביטוי הינו הכרחי בדמוקרטיה, אולם במקביל חושב שהתקשורת הישראלית זוכה ליותר מדי חופש שכזה. בנוסף הציבור סבור כי הכתבים צריכים להימנע מדיווחים על אירועים בשטחים, אשר עלולים להזיק לתדמית הבינלאומית של ישראל. בסקר מ- 1995 הסכימו רוב הנשאלים כי האיום הקטן ביותר על ישראל מצדיק הגבלה של הדמוקרטיה (פרס ויוכטמן-יער 1998). האינתיפאדה למעשה החזירה את דפוס המחשבה הקודם בכל הקשורה ליחס לתקשורת וחופש הביטוי כאשר מדובר על נושאי ביטחון (Peri, 2007).
העיתונאים, ברובם, הינם חלק ממערך המילואים של צה"ל, כמו שאר אזרחי ישראל. הדבר למעשה בעייתי וגורם לעיתים לדילמות רבות. ישנם שנסחפים בקלות אחר הלך הרוח הצבאי בו הם נתלים בזמן שירות המילואים ואף לוקחים זאת בחזרה למקום עבודתם. עידו דיסנצ'יק, שהיה העורך הראשי של העיתון מעריב בזמן מלחמת לבנון, אמר שקודם כל הוא אזרח ישראלי וקצין מילואים של צה"ל ורק לאחר מכן עורך של עיתון. זו אמירה המעידה יותר מכל על הבעייתיות. הכתבים נאלצים לעיתים קרובות להסתמך על מקורות צה"ליים והכנע לתכתיבים של המערכת הצבאית על מנת לשמור על מקום עבודתם. הם נאלצים ליישר קו (Peri, 2007). הדבר קיים למרות הפתיחות הגדולה הקיימת כיום והעובדה שישנם יותר ויותר מקורות חשאיים אשר מדליפים, ובכל הקשור לעולם הערבי יש גם יותר ויותר ערוצים לאיסוף מידע. הבעיה מתעצמת בחברות קטנות יחסית, כמו ישראל, כאשר רק עמדה אחת נשמעת ונשמרת הקונפורמיות- התוצאות עשויות להיות הרסניות, כפי שארע במלחמת יום כיפור ובמלחמת לבנון.
השיח הציבורי המתייחס לתקציב הביטחון משקף את חוסר השליטה הבסיסית. למרות שהקול המקרי יהיה לטובת קיצוץ בתקציב, עדיין לא נשמעו קולות למען שינוי יסודי וכללי של התקציב. מדובר על התחלה מאפס ולא התבססות על התקציב של השנה הקודמת. כאשר הכל פרוס על השולחן, שאלות יסודיות, שעד עתה לא נשאלו, יועלו בנוגע לטבעו האמיתי של הביטחון הלאומי וההגדרה של צרכי הביטחון. שאלות של ממש נדרשות לעלות אם אכן יובא תקציב חדש לחלוטין (Peri, 2007).
ב-2003 נערך דיון ביוזמת המכון הישראלי לדמוקרטיה בנושא תקציב הביטחון. בכנס נכחו קציני צבא בכירים, אנשי משרד האוצר, בכירים ממשרדי ממשלה אחרים, אנשי אקדמיה, אנשי עסקים, עיתונאים ואחרים. מטרת הדיון לא היתה הגדרת גודל ההוצאה באופטימאלית לביטחון, אלא יצירת מכניזמים שיעזרו ליצור דיון מעמיק, יסודי ומשותף של כל הצדדים וקריאה להפנמתם על ידי מקבלי ההחלטות (נבו ושור-שמואלי, 2004).
אחד התוצרים של אותו כנס הוא הצעה של אקדמאים מתחומים שונים שמטרתה יצירת מכניזמים לשיפור ההכנה של תקציב הביטחון:
1. הכנת תוכנית עבודה מסודרת לפיה ייבנה תקציב הביטחון. התוכנית תוצג לראש הממשלה ולשאר השרים. יפורטו בה ההצעות ומשמעויותיהן והחלופות, לוח זמנים לביצוע של השלבים השונים, המשתתפים בכל שלב והאמצעים הדרושים. המועצה לביטחון לאומי תהיה בעלת תפקיד מרכזי וכך גם משרד ראש הממשלה.
2. יצירת קבוצות חשיבה של מומחים על מנת ליצור שיטות ומושגים לגבי תפיסת הביטחון של ישראל, בניית תקציב הביטחון ולפתח מאגרי מידע ומונחים ידידותיים ופשוטים להבנה לשימושם של צה"ל, משרד הביטחון משרד האוצר ומקבלי ההחלטות.
הצעה זו, כמו הצעות רבות אחרות שהועלו בעבר וגם אחריה, לא הגיעה לכלל מעשה בפועל. לא ננקטו צעדים שאמורים ליישם מדיניות שכזו בפועל.
התקשורת הישראלית מסקרת את העימות הישראלי-ערבי, ובעיקר הישראלי-פלסטיני בצורה לא אובייקטיבית. ישנו שימוש נרחב באמצעים שונים כמו: השקטה, מכבסת מילים, עיוות והסתרה. כל אלו למעשה הם חלק ממגמת "פטריוטיות" של התקשורת. כל מי שמנסה להעביר בכלי התקשורת תמונה שונה מצטייר כלא פטריוט אשר פוגע בחוזק של המדינה. פרי טוען שהתקשורת מציגה את הצד הישראלי באופן אקסקלוסיבי, ובמקביל מסתירה, מתעלמת, משתיקה ומכחישה את הנרטיב האחר (רובינשטיין, 2006).
כיום, כאשר ישנו שינוי עמוק בחברה, ההופכת לפחות מיליטריסטית, גם התקשורת חוששת פחות לגעת בנושאים ביטחוניים. ישנה ביקורתיות רבה יותר מצד התקשורת כלפי הצבא מאז שנות התשעים (Peri, 1996). מלחמת הברירה בלבנון והדילמה המוסרית שהיתה בזמן האינתיפאדה הראשונה יצרו משבר ביחסים שבין הצבא לחברה האזרחית, שהתבטא במספר דרכים. בחינה של הספרות, התיאטרון, הקולנוע והאומנות הפלסטית, אשר היו בעשור שמאז מלחמת לבנון, עזרו להבין כי האליטה התרבותית היא המובילה את הטרנד האנטי-מיליטריסטי, ובמקביל העמיקו את הקרע ביניהם לבין האליטה הפוליטית- גם זו של תנועת העבודה וכמובן שגם זו של המחנה הלאומי. הגיבור בסרטים הוא כבר לא המאצ'ו הלוחם, ומחזות אנטי-מלחמתיים עברו מתיאטרון השוליים ללב העשייה האומנותית.
המאבק למען חופש העיתונות בישראל הינו מאבק מתמיד, אשר נע בין השאיפה לליברליזם ודמוקרטיזציה, אשר אפיינה את מדינת ישראל מראשיתה, לבין התרבות המיליטריסטית המתבטאת ברצון לשמור על חיסיון בכל הקשור לביטחון הלאומי. אמנם נעשתה התקדמות לא קטנה לאורך השנים, אך העובדה שעדיין נעשה שימוש באמצעים חוקיים ישנים (פקודת העיתונות מ-1933) מלמדת כי ישנה עוד דרך ארוכה. ישנם אנשים הטוענים כי האשמה בבעייתיות הטמונה בחוקים ישנים אלו היא בכך שהם לא נחקקו על ידי מחוקקים ישראלים, אולם העובדה שעברו למעלה מ- 50 שנה מאז שנכנסו לתוקף החוקים הללו (Lahav, 1993). בשנים האחרונות ישנן אמנם הצעות חוק שמטרתן להחליף את החוקים הקיימים, של חברי כנסת כמו זהבה גלאון ודב חנין, אך עד עתה אף אחת מהן לא עברה בכנסת

סיכום ומסקנות
בעבודה זו ביקשתי לבדוק את מצב הפיקוח הקיים בישראל בכל הנוגע לתקציב הביטחון. חשיבותו של התקציב ברורה וידועה, והעובדה שהוא מרכיב מרכזי בתקציב הכללי של ישראל מעצימה זאת.
הבדיקה העלתה כי למעשה אף אחד מהגורמים אשר אמורים ויכולים לבצע פיקוח ובקרה ברמה כזו או אחרת לא עושים את עבודתם נאמנה. התמונה שמצטיירת סביב הנושא היא של מעין הסכמה רחבה באשר לצורך בתקציב ביטחון רחב. ישנה עמימות סביב התקציב, והדבר תורם להיעדר הפיקוח. מדובר על מעין מעגל קסמים.
גם כאשר נעשו שינויים משמעותיים יחסית בתקציב, מעולם לא היתה בדיקה יסודית אמיתית של מרכיבי התקציב ומבנהו. היו מספר ועדות לאורך השנים, שחלקן הוקמו במיוחד לטובת הדבר, וגם דו"ח של מבקר המדינה בנושא, אך אף גורם בעל כוח לשנות לא עשה דבר.
גם ועדת מרידור (שבראשה עמד השר לשעבר דן מרידור), שהיא הועדה האחרונה שעסקה בין השאר בנושא קבלת ההחלטות במערכת הביטחון, המליצה ,בדומה לוועדות קודמות, כי המועצה לביטחון לאומי תהיה גוף המטה המרכזי של הממשלה – ותכלול מטה קטן למודיעין לאומי. בנוגע לתקציבי הביטחון, הוועדה המליצה לשמור על תקציב הביטחון תוך ירידה קטנה – אך במקביל לקבוע תקציב לחמש שנים מתוך הנחה שהצמיחה הכלכלית בישראל תימשך (שיף, 2006). מיותר לציין כי עד היום, יותר משנה לאחר שהתקבלו מסקנותיה של הוועדה, לא נעשה דבר בנידון. הבעיה היא לא עם הנהלים או יכולת הפיקוח, אלא הגישה, הנובעת מהקונצנזוס הרחב סביב נושא הביטחון בחברה הישראלית.
בשנת 2005 פרסם מבקר המדינה דו"ח בנושא קביעת תקציב הביטחון, ובו הוא ביקר את הנושא באופן חריף. אף חבר כנסת לא קרא את הדו"ח ולא ניסה לבדוק את הנושא או להעלות סייגים. במקום שהדו"ח ישמש כלי לחבר כנסת כלשהו לצאת בהצהרה כלשהי, זה עבר בדממה.
בדו"ח מבקר המדינה 56א', שעסק בין השאר בנושא קביעת התקציב נכתב כי "על אף מורכבות תהליך הכנת תקציב הביטחון, הוא אינו מוסדר במשרד האוצר באמצעות מסגרת נהלים ברורה ושיטתית. משרד האוצר אינו מקיים הליך סדור של תיעוד שלבי העבודה בתהליך הכנת תקציב הביטחון, לרבות ניירות עבודה, סיכומי דיונים והנחיות לביצוע; תיעוד הנדרש לא רק לשם ניהול תהליך בהיר וסדור, אלא גם לשם קיום בקרה עליו, לימוד והפקת לקחים". עוד נכתב בדו"ח כי "תהליך קביעת המסגרת לתקציב הביטחון מתקיים ללא התיאום ושיתוף הפעולה הדרושים בין משרד האוצר לבין משרד הביטחון. זאת, תוך קיומם של פערים גדולים בין עמדותיהם של שני המשרדים, בין היתר, בנוגע לתחשיב בסיס תקציב הביטחון, נוכח שינויי חקיקה, החלטות ממשלה וסיכומים שסיכמו ביניהם". הדברים למעשה מדברים בעד עצמם, ובכל זאת עדיין לא ננקטו צעדים לשנות את המצב הקיים.
בינתיים מי שמשלם את המחיר הם אזרחי המדינה, אשר זוכים לפחות השקעה בתחומי תשתיות, חינך, חברה ועוד. ישנה הזנחה מתמשכת בתחומים אלו בשל התודעה הלאומית הקיימת מאז קום המדינה בדבר חשיבות הביטחון מעל לכל. למעשה יש שיעבוד של משאבים רבים לטובת ענייני הביטחון ואין התנגדות רחבה לכך (טל, 1996). למעשה יש כאן מצב שבו לאנשים אין את ההבנה לגבי הדרך שתוכל לשפר את מצבם, וכנראה שהם גם לא רוצים להבין זאת. מהלך ציבורי רחב הוא דבר שלא ניתן להתעלם ממנו, ולפיכך ישנו למעשה שימוש בפוליטיקה של המונים (ולצר, 1996) על מנת לשמר את המצב כפי שהוא.

ני מספר חודשים לבש עדיין מדים ונשא דרגות של גנרל, להגיע למשרה ציבורית, מעלות דאגה בדבר האפשרות כי ההחלטות שנטל במסגרת מילוי תפקידו הצבאי בחודשים האחרונים היו מונעות ממניעים פוליטיים (אורן 2003). זו דוגמא אחת לבעייתיות הקיימת בחוסר הודאות שישנה במעבר בין הספרות הפוליטית והצבאית. במשך שנים לא היו גבולות ברורים בין הרשויות הצבאיות והאזרחיות בישראל. במודל הממשלתי הישראלי לא היה תואר של מפקד בפועל של הכוחות המזוינים (Hofnung, 1996).
נקודת המפנה ביחסים הללו היתה ב- 1967, כאשר עבר בכנסת חוק יסוד: הצבא, אשר מיועד להגדיר מפורשות את היחסים בין הצבא לפוליטיקה בישראל. עד היחסים אופיינו בדו-משמעותיות לגבי המקור של הסמכות: ראש הממשלה, הממשלה, שר הביטחון, הרמטכ"ל והכנסת. המצב הזה שרר עד מלחמת יום כיפור. התוצאה היתה שהמצב הזה לא יכול להמשך עוד, במיוחד בעקבות מסקנות ועדת אגרנט אשר ניתחה את תהליך קבלת ההחלטות הלקוי שהיה במלחמה. הועדה הגיעה למסקנה כי יש להגדיר ולהסדיר את היחסים בין הפוליטיקה לצבא באופן חוקי ורשמי.
על מנת להבין את המורכבות של הסמכות החוקית של הממשלה כמפקדת העליונה של צה"ל חייבים לזכור כי יחסי המדינה-צבא בישראל מבוססים על טבעה הלא רשמי של המערכת הפוליטית והתרבות בהקשר זה. הרשת הלא רשמית הזו התפתחה בעקבות חוסר האבחנה הברורה בין התחום הפוליטי לצבאי, היעדר חקיקה רשמית המסדירה את היחסים, ובשל הצורך לשמור על יחסי העבודה תקינים בין הסקטורים הללו בשלושת העשורים הראשונים של המדינה.
חוק יסוד:צה"ל נועד לפתור את הליקויים שהתגלו במלחמת יום כיפור. החוק קבע כי הרמטכ"ל כפוף לממשלה ונתון למרותו של שר הביטחון. הדבר קובע כי הממשלה, כגוף קולקטיבי, הינה המפקדת העליונה והבלתי מעורערת, אשר יכולה לבטל פקודות שניתנו על ידי שר הביטחון, שהוא למעשה האדם שבאופן חוקי אמור ליישם את מדיניות הממשלה. הניסוח המפותל הזה השאיר מרחב גדול מאוד לתמרון, ולמעשה לא עזר כלל לפתור את הבעיות שביחסי המדינה-צבא.
מעבר לכך, לאורך השנים, אפילו ניסיונות חלקיים ליצור פיקוח רשמי של הממשלה על הצבא, בעזרת גופי ייעוץ מקצועיים נבלמו על ידי מכשולים שונים. למרות ייסודה של המועצה לביטחון לאומי במשרד הממשלה מוגדרת בחוק יסוד:הממשלה, היא מעולם לא הגשימה את יעודה באופן מוצלח. המינוי של דמויות מדרגים נמוכים ולא משפיעים למועצה בזמן ממשלות שמיר ורבין גרם לכישלון, בין השאר גם בשל דרך קבלת של שני האישים, אשר השאירה מרחב מצומצם מאוד להתייעצות.
הואקום מולא על ידי הצבא, אשר הצעותיו והמלצותיו בתחום הפוליטי-צבאי אומצו על ידי הדרג הפוליטי. הצבא נוהג על פי ההוראות של הפיקוד- כפי שנדרש בכל ארגון צבאי. המעמד של צה"ל התחזק עוד יותר לאור העובדה שהוא למעשה קבע את סדר היום הציבורי, והפך את היועצים הצבאיים והביטחוניים של ראש הממשלה ושר הביטחון לחסרי ערך. המועצה לביטחון לאומי הפכה לגוף שניסה למעשה ללכת בין הטיפות ולהשתדל שלא לפגוע במעמד הצבא (Bar-Or, 2006).

ישראל היא מדינה קטנה אשר קיומה נמצא בסכנה מצד חלק משכנותיה. על מנת להתמודד עם איומים אלו היא נאלצת להשקיע משאבים רבים, אנושיים וחומריים, בפיתוח של צבא חזק- צה"ל. במשך השנים חתמה המדינה על הסכמי שלום עם שתיים משכנותיה, אך בעיית הביטחון לא נעלמה, ומבחינות רבות ממשיכה להשפיע על החברה הישראלי גם כיום.
ישנן שלושה היבטים מרכזיים לגבי הוצאות הביטחון של ישראל:
1. תקציב הביטחון: הכוונה היא להוצאות הכספיות של משרד הביטחון מתוך התקציב הכללי של הממשלה. מעצם כך הוא אינו כולל הוצאות ביטחון של משרדים ממשלתיים אחרים או גופים לא ממשלתיים, אלא אם הם מתוקצבים על ידי משרד הביטחון. מנגד, הוא כולל גם הוצאות אשר אינן מנותבות בהכרח ישירות לטובת נושא הביטחון, לפחות לא על פי ההגדרה הצרה שלו.
2. צריכת הביטחון: מדובר על ניהול חשבונות לאומי, אשר נעשה על ידי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, על פי הגדרות בינלאומיות מוסכמות. הדבר מתייחס להוצאות הביטחון על בסיס מצטבר, ההקצאה הניתנת לכל אחד ממשרדי הממשלה על פי הנושאים בהם הם מטפלים. כמו כן מדובר גם על ההקצבות של כספים לתשלומי פנסיה לאלו שפרשו והפרשת כספים לאלו שייפרשו.
3. העלות הכוללת של הביטחון: מדובר על נתון רחב המחושב על ידי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, על בסיס המלצות ועדה ממשלתית האחראית על חישוב סך העלויות הכוללות לביטחון, עבור הכלכלה הישראלית (מרידור 1995). נתון זה אינו מחושב במדינות אחרות, ולנתן לא ניתן להשוותו ברמה הבינלאומית. התוספת העיקרית שמהווה נתון זה לצריכת הביטחון היא בשיוך של כל העלות הפוטנציאלית של חיילי החובה והמילואים, כמו גם בניית מערך מקלטים עבור הסקטור האזרחי. העלות המצטברת של השימוש בקרקעות לצרכי הביטחון לא מחושב בשל קשיים מעשיים.
מבין שלושת המדדים אשר נדונו לעיל, רק צריכת הביטחון חושבה ופורסמה לאורך שנים רבות.
הוצאות הביטחון של ישראל עלו באופן דרמטי בתקופה שבין אמצע שנות השישים לאמצע שנות השבעים, כתוצאה מצטברת של מלחמת ששת הימים, הפריסה של צה"ל בשטחים שנכבשו, מלחמת ההתשה בשנים 1968-1971, מרוץ חימוש שהתפתח בין ישראל למצרים וסוריה, ההשקעות הגדולות לביצורים בחזית בתעלת סואץ, מלחמת יום כיפור ב- 1973 והבנייה מחדש המאסיבית של צה"ל אחריה. עד לשנת 1975 הגיעו ההוצאות הביטחון לפי חמש מרמתן עשר שנים קודם לכן, והחלק שלהן בתל"ג זינק מ- 10% ל- 32%.

1. הצבא: צה"ל הינו משתתף חזק מאוד בדיון. הוא נהנה מדרגה גבוהה של יוקרה ועמדת כוח חזקה בישראל, הוא מודע לכך ומשקיע הרבה בעבודת מטה. יש לו מערכת לתכנון לטווח, והוא מציג את טיעוניו באופן יעיל. בזכות הצוות המקצועי שלו, והמידע הרב שבידיו, הוא בדרך כלל שולט ללא עוררין בדיונים בפורומים שונים של הממשלה. יש לציין, מנגד, כי הסכנות הטמונות במצב שכזה קטנות בשל העובדה שהצבא רואה עצמו חלק מהחברה הישראלית ומקבלת את עליונותן של הרשויות האזרחיות.
2. משרד הביטחון: בעיקרון אמור משרד הביטחון לייצג את חוות הדעת האזרחית אל מול הצבא, ולאכוף אותה. בפועל מי שנושא בתפקידים הבכירים במשרד הביטחון הם בדרך כלל אנשי צבא, אשר מקבלים ומקדמים בדרך כלל את העמדות של צה"ל. בכל הנוגע לתקציב הביטחון, מדובר על גורם חלש למדי, אשר מסתמך מאוד על עבודת המטה של צה"ל.

פתיחה
תקציב המדינה הוא אחד הדברים היחידים שנותרו עד היום יחסית בערפל הצנזורה. ישנו איסור לפרסם את נתוני תקציב הביטחון, ואפילו הסכום הכולל שלו מתפרסם רשמית רק באיחור של כשנה באופן קבוע. בכנסת עצמה גם כן ישנן טענות אשר לעובדה שחברי הכנסת בעצמם לא תמיד מודעים לכל סעיפי תקציב הביטחון, שאותו הם אמורים לאשר.
בעבודה זו אני מעוניין לסקור את המנגנונים והגופים האמורים לבצע את הפיקוח והבקרה על התקציב. מדובר בעיקר על גופים רשמיים וממשלתיים, אבל לא רק: הממשלה, הכנסת, המועצה לביטחון לאומי, מבקר המדינה והתקשורת. אני מעוניין לבדוק האם מישהו מהגופים הנ"ל אכן מבצע את עבודתו, ואם לא כן אז מדוע כך הם פני הדברים. ישנה חשיבות עליונה לבצע פיקוח על התקציב הזה, שמהווה נתח משמעותי מאוד מסך כל תקציב המדינה. מדובר על כסף ציבורי המושקע במטרה שהיא לכאורה לטובת הכלל- הביטחון של אזרחי ישראל כקולקטיב, ואשר מגיע, בין השאר, גם ממיסים ותשלומים נוספים מהאזרחים למדינה.
השערת המחקר שלי היא שבשל תרבות הביטחון המפותחת הקיימת בישראל אין כנראה סיכוי אמיתי להיווצרות של מנגנוני פיקוח יעילים. מדובר אמנם על הנחה פסימית למדי, אולם ניסיון העבר, כפי שיתואר בחלק הבא, הרקע, מלמד כי לא נעשה דבר.

רקע
יניב מדבר על כך שנטל הביטחון בישראל הוא ללא אח ורע בכל העולם: "אף שדמוקרטיות רבות בעולם מקיימות ממסד ביטחוני אדיר, בשום מקרה אין שיעור הגיוס וההוצאה לביטחון מתקרבים בהן למה שהיה מקובל בישראל אפילו בשנותיה הרגועות ביותר" (יניב, 1994). בישראל ההכרעה הפוליטית היא כזו שכרגע אחוז התל"ג המופנה לטובת נושא הביטחון הוא סביב ה- 10% (המספר הרשמי). יש דברים רבים אשר לא נכללים בנתון הנ"ל מפני שהם לא רשמיים, כמו למשל תוכנית הגרעין (אשר ככל הנראה מצריכה השקעה גדולה מאוד), הרווח שהיה למשל החיילים היו כוח עבודה, אבטחה ועוד. ההערכה היא שהנתון עשוי להגיע ל- 15%. במדינות דמוקרטיות אחרות זה יכול לנוע בין 1% (יפן) ל- 3.5% (ארצות הברית). הדבר קורה מפני שהציבור הישראלי חושב שאין ברירה, ולטובת הביטחון צריך להקריב הכל: עוני, אבטלה וכו'. אין דיון אמיתי סביב הדבר.
כל שנה מעביר משרד הביטחון את דרישתו לתקציב למשרד האוצר, בדרך כלל מדובר על כמה מיליארדים יותר מאשר בשנה שלפני כן. הדרישה מגיעה אל פקידי האוצר אשר מרכיבים את התקציב, ואז מה שקורה בדרך כלל הוא שהאוצר אומר שאין כסף ושזה פורץ את מסגרת התקציב. השלב הבא הוא הליכה משותפת לראש הממשלה, שבדרך כלל מחליט להוסיף כסף, אבל לא כמה שרצה משרד הביטחון. מעולם לא היה דיון אופטימאלי לגבי כמה צריך להיות התקציב. ראש הממשלה מעולם לא קיצץ בתקציב הביטחון באופן משמעותי. הרבה פעמים מה שקורה הוא שהצבא בא וטוען שקיצצו לו את התקציב, אבל מדובר על הסכום שלא הסכימו להוסיף לו לתקציב- הפחתה בגידול של התקציב. לאחר מכן, מה שקורה בפועל, הוא שבמהלך שנת התקציב עצמה נהנה משרד הביטחון מהאפשרות לשינויים בתקציב, או במילים אחרות- תוספות (טוב, 2005).
ישנה עלייה משמעותית בגודלו של בתקציב הביטחון אחרי כל מלחמה מבין מלחמות ישראל. ב- 1972 היווה נושא הביטחון 19.4% מהתקציב הממשלתי כולו, ואילו בעקבות מלחמת יום כיפור היתה עלייה לכדי כשליש מהתל"ג כולו (Horowitz, 1992). לשיאו הגיע התקציב ב- 1985 כאשר היה מדובר על 47.5% ( Kleiman & Pedatzur, 1991). בשנות התשעים היתה אמנם ירידה משמעותית של תקציב הביטחון, לדוגמא- 9.5% ב- 1995, אך באותן שנים באופן משמעותי מאוד. גם לאחר המלחמה האחרונה (מלחמת לבנון השנייה) נרשמה עלייה בתקציב הביטחון.
גיבוש תקציב הביטחון הוא דבר ייחודי. עד לפני חמש שנים היתה ועדה מיוחדת בכנסת שדנה בנושא. הועדה הורכבה מחברים בועדת חוץ וביטחון וחברים בועדת הכספים. פעם בשנה היו אוספים אותם ב"בור" ומציגים בפניהם את מרכיבי תקציב הביטחון והדרישות לשנה הבאה. עם השנים הם הבינו שזו בסך הכל הצגה, ועבור חלקם זה היה מרשים להיכנס ל"בור". במשך הזמן הם הפסיקו להגיע להצגה הזו, והשיא היה כאשר באו רק שניים, ואז הוחלט על הקמת ועדה חדשה ומיוחדת- ועדת תקציב הביטחון. מדובר על ועדה קטנה יותר שחבריה יתמחו בנושא. הבעיה היא שהועדה מתפקדת בפועל כמו קודמתה. ישנו ריטואל קבוע שבו בכל שנה קורא יושב ראש הועדה להעלות את תקציב הביטחון.
במקביל לתפישה שהאיום הקונבנציונאלי נעלם עם סיום המלחמה הקרה, תקציבי הביטחון במדינות רבות צומצמו, ותוכניות פיתוח נשק גדולות הואטו במדינות שהן יצרניות הנשק העיקריות. במדינות רבות, מערביות ולא מערביות, הייצור בתעשיות הצבאיות צומצם באופן משמעותי וחלק מקווי הייצור נסגרו. באמצע שנות ה-90, בעקבות שורה של תהליכי מיזוג, רכישה ורציונאליזציה, תעשיית הביטחון העולמי הפכה להרבה יותר מרוכזת, בייחוד בארצות הברית, שבה מספר היצרנים העצמאיים צנח מ-20 לארבעה בלבד. השינויים הללו לוו על ידי תהליך הגלובליזציה של היצוא הביטחוני ועליית חברות נשק בינלאומיות, במיוחד בשלב של הקבלן המתווך, במערב.
זמן קצר לפני הבחירות ב- 2003 הרמטכ"ל דאז, שאול מופז, סיים את שירותו הצבאי ומונה לשר הביטחון בממשלתו הראשונה של אריאל שרון. חוק הצינון הישראלי אומר שעל קצין בכיר שהשתחרר מהצבא להמתין תקופה של שנה עד אשר יוכל להתמודד על מקום בכנסת. למרות שהחוק אינו מתייחס למינוי שרים, הדבר גרר ביקורת רבה על כך שנראה כי מופז ישמש כמעין רמטכ"ל-על. בית המשפט העליון נזף אף הוא במופז על כך שניסה להיבחר לכנסת לפני תום תקופת הצינון שלו.

שבפורום גם ממניעים אגואיסטים- סוג של התפרקות מנטאלית או תרגול של דברים שלמדו במסגרת כזו או אחרת.
תיאורית הזהות החברתית מדברת על כך שהאדם רוצה להשתייך לקבוצה מסוימת על מנת להעצים את ההערכה העצמית שלו. הוא מעוניין להיות מזוהה עם הקבוצה, הנורמות שלה וערכיה. המניע הזה עשוי להסביר את הצורך שחשה מאבי להימנות על קבוצת נשות הפורום. מאבי עצמה היא ככל הנראה בעלת בעיות מנטאליות מסוימות שגרמו לה לחוש בצורך בקרבה והאמפטיות של הנשים לאחר שצפתה באינטראקציה של הפורום- בחום והאהבה שמרעיפות הנשים אחת על השנייה ובייחוד על נשים הנמצאות במשבר כזה או אחר. בפורום נוצרה קבוצת ליבה שעקבה באדיקות אחרי השלבים בהיריון המפוברק של מאבי, עודדה ותמכה ויצרה למעשה הרגשה של קהילה ומחויבות, שהתבטאה לאחר היעלמה של מאבי מהפורום, לפני שנחשפה התרמית.
בארנט ובוארקל מדברים על כך שאלמנט בעייתי בפורומים העוסקים בנושאים רפואיים ומספקים תמיכה בנוגע לבעיות כאלו ואחרות, הוא המתחזים- אנשים המציגים עצמם ככאלו החווים את אותם הדברים כמו חלק מהמשתתפים. אותם מתחזים מעוניינים למעשה להסיט את הפוקוס של הפורום לעברם, וחולקים את ההתרחשויות והרגשות המזויפים עם שאר המשתתפים. למרבה הצער, גילוי של התחזות שכזו עשוי להיות הרסני עבור המשתתפים והפורום עצמו, בשל רגשות הולכת השולל. ישנם משתתפים החשים במצבים כאלו כאילו הם ממש נאנסו או טומאו, לאחר שהעניקו את אמונם למתחזה. בשל הסיבות הללו יש צורך לאזן את הרגשות בין אמפטיה לבין זהירות (Burnett & Buerkle).
בקהילות של עזרה הדדית, כמו בפורום הנ"ל, המשתתפים נוטים להציג עצמם תחת זהות בדויה, אך הדבר מתבטא בדרך כלל רק בשמם, מפני

ביבליוגרפיה
1. גרניט,ע. לירון,נ. "קהילות וירטואליות מבנה חברתי חדש?". מגמות רבעון למדעי ההתנהגות. מ(2) 296-315. 2000.
2. הכט, יעקב. "'השומרוני הטוב', 'המשקיף' ו-'הזר' בארגון המתקוונן". תרבות דיגיטאלית. איגוד האינטרנט הישראלי. http://www.isoc.org.il/magazine/magazine7_2.html
3. Burnett, Gary. "Information exchange in virtual communities: a typology". Information Research. 5. http://informationr.net/ir/5-4/paper82.html
4. Burnett, Gary. Buerkle, Harry. "Information Exchange in Virtual Communities: A Comparative Study". Journal of Computer-Mediated Communication. 2005.
http://jcmc.indiana.edu/vol9/issue2/burnett.html
5. Mickelson, K. D. "Seeking social support: Parents in electronic support groups". Culture of the Internet. 157-178. Mahwah, NJ: Erlbaum.
6. Preece, Jenny. "Empathic communities: balancing emotional and factual communication". Interacting with Computers. Vol. 12: 63-77. 1999. http://www.sciencedirect.com/science?_ob=ArticleURL&_udi=B6V0D-3X52W5J-6&_user=10&_coverDate=09%2F30%2F1999&_rdoc=1&_fmt=&_orig=search&_sort=d&view=c&_acct=C000050221&_version=1&_urlVersion=0&_userid=10&md5=922eaf8576ccae50073d5753011ea748
7. Reid, Elizabeth. "Informed Consent in the Study of On-Line Communities: A Reflection on the Effects of Computer-Mediated Social Research". The Information Society. Vol. 12: 169-174. 1996.
http://www.informaworld.com/smpp/content~content=a713856138~db=all
8. Resnick, Paul. Zeckhausner, Richard. Friedman, Eric. Kuwabara, Ko. "Reputation Systems". Communications of the ACM. 43: 45-48.
9. Ridings, Catherine M. Gefen, David. Arinze, Bay. "Some antecedents and effects of trust in virtual communities". "Journal of Strategic Information Systems". 11: 271–295. 2002.
http://www.slis.indiana.edu/faculty/hrosenba/www/l574/pdf/ridings_trust_virt-comm.pdf
10. Savolainen, Reijo. "Everyday Life Information Seeking: Approaching Information Seeking in the Context of 'Way of Life'". Library and Information Science Research. 17: 259-294.
http://www.viktoria.se/~dixi/BISON/resources/savolainen%201995.pdf
11. Sproull, Lee. Caryn A, conley. Jae Y, Moon. "Prosocial behavior on the Net. The Social Net: the Social Psychology of the internet. Oxford University Press.
12. Sproull, Lee. Kiesler, Sara. "Reducing Social Context Cues: Electronic Mail in Organizational Communications". Management Science. Vol. 32: 1492-1512. 1986.
http://links.jstor.org/sici?sici=0025-1909(198611)32%3A11%3C1492%3ARSCCEM%3E2.0.CO%3B2-B
13. Wellman, Barry. Gulia, Milena. "Virtual communities as communities". Communities in Cyberspace. New York. 1999.

הרשתות החברתיות באינטרנט, נאמר כי האינטרנט מהווה סביבה תומכת ומעודדת רמה גבוהה של אלטרואיזם ואף וולנטריזם. עם זאת נמצא כי באופן פרדוקסאלי גם סביבה המאפשרת לשחרר אגרסיות ברמה גבוהה. טענה זו מקבלת לבוש חדש בסביבות הוירטואליות הפרו-חברתיות (הכט).
הצלחתו של פרויקט שיתופי ברשת תלויה בדרך כלל במשתתפים עצמם. לרוב מדובר בפעילות המצריכה עבודה שלא מתוגמלת בצורה חומרית כלשהי (למעט מקרים ספציפיים מאוד) אלא דברים הנעשים בהתנדבות. נושא השיתופיות באינטרנט החל להיחקר בצורה יותר מעמיקה ורצינית בשנים האחרונות. נושא הקהילות הוירטואליות הוא אחד המרכזיים, ונושא המידע הוא מרכזי. ישנם שני סוגים של שיתופיות של מידע בקהילות הוירטואליות (Savolainen):
א. חיפוש ממוקד של מידע במסגרת של צורך מיידי.
א. השתייכות לקהילה מסוימת על מנת לחלוק מידע ולהישאר מעודכן בנוגע למידע כללי בתחום מסוים.
בסוג השני מדובר על תחומי ידע שאנשים מגלים בהם עניין, בין עם בהקשר מקצועי ובין עם על רקע של התעניינות אישית.
מדובר למעשה על קהילות לא גיאוגרפיות, שקיימת בהן תחלופה של טקסטים, ומתפקדות כמרחבים סוציאליים שבהם יש שיחות בין משתתפים הנותנים אחד לשני תמיכה סוציו-רגשית ובנוסף תחלופה פעילה של מידע. חוקרים מסכימים כי ישנה גם תמיכה רגשית הקיימת באותן קהילות וירטואליות (Wellman and Gulia).
חלק גדול מהתחלופה שנעשית בחלק מהפורומים היא מידע רגשי- תמיכה רגשית. כך גם לדוגמא בפורום "מנסים להרות" בפורטל האינטרנט של קבוצת ידיעות אחרונות- ynet. הפורום פעיל מזה מספר שנים ומספק מידע מקצועי בנושא, בעיקר בעזרת מנהלת הפורום, גילי דר, העובדת כדולה בבית החולים לניאדו בנתניה, משמשת כמדריכה בקורסי הכנה ללידה ועוסקת בפעילויות נוספות הקשורות בנושא. הפורום גם מספק תמיכה רגשית לנשים העוברות קשיים שונים במהלך ההיריון עצמו ו/או בתהליך הכניסה להיריון.
בשנת 2003 עלתה לפורום משתתפת חדשה שהזדהתה בשם מאבי. היא סיפרה שנכנסה בעבר להיריון, שהסתיים בהפלה ושיש לה חששות גדולים מכך שהסיפור עלול לחזור. נשות הפורום קיבלו אותה באהבה רבה ותמיכה גדולה. היא סיפרה כי נכנסה שוב להיריון אבל יש לה חששות גדולים. היא דיווחה, בהודעות רבות שהעלתה, על השלבים השונים של הריונה במשך מספר חודשים. בשלב מסוים היא "נעלמה" מהפורום. הדיונים בנוגע להיעלמות היו מאוד סוערים. לאחר זמן מה פרסם בפורום הודעה מישהו שהזדהה כבעלה- מאבן, בה הוא מספר שהתאומות שהיו אמורות להיוולד להם נולדו מתות. מנהלת הפורום, שבידה היה מספר הפלאפון של מאבי עצמה, היתה בקשר טלפוני עמה לאורך תקופת ההיריון וניסתה, בעקבות ההודעה ליצור קשר עמה. לאחר תחקיר ארוך ומעמיק בעזרת מנהלת הקהילות של האתר ומנהלת פורום הפסיכולוגיה באתר (העובדת גם כפסיכולוגית באיכילוב- בית החולים שבו היתה מאבי אמורה ללדת) התברר כי מדובר במתחזה. נעשתה גם בדיקה מול כל בתי החולים בארץ והתברר כי בתקופה הרלוונטית לא היה שום מקרה של זוג תאומות שנולדו מתות.
המקרה הנ"ל הוא אמנם קיצוני אבל הוא דוגמא טובה של שיתופיות באינטרנט. נשות הפורום, אשר עברו יחד עם מאבי את כל השלבים, נזקקו לתמיכה נפשית בעקבות הסיפור. הן ערכו מפגש פרונטאלי בהשתתפות פסיכולוגית. הפורום עצמו היה במשבר אמון גדול והנשים התקשו להאמין שאכן מדובר בתרמית.
התוצאות היו אמנם שליליות, אבל מדובר במרחב שבו הרשו לעצמן אותן נשים לחוש קרבה רגשית לאותה אישה שאף אחת מהן לא הכירה אישית, וחלקו איתה ועם שאר החברות בקהילה את תחושותיהן ואת עצותיהן. קהילת הפורום, כמו כל קהילה וירטואלית, אימצה לעצמה דפוסי התנהגות ייחודיים משלה. בגדול ישנן שתי צורות התנהגות בקהילות הוירטואליות: התנהגות אינטראקטיבית והתנהגות לא אינטראקטיבית. ההתנהגות האינטראקטיבית עצמה מחולקת אף היא לשתי צורות עיקריות של סוגים בסיסיים: התנהגות עוינת, והתנהגות שיתופית או חיובית. בכל קהילה שכזו, בשלב כזה או אחר, ישנה פעילות שיתופית שלילית ברמה כזאת או אחרת, וכזו היתה התקרית עם מאבי. העובדה שאנשים בקהילות הוירטואליות לא מבצעים מפגשים פנים אל פנים מקלה עליהם את האפשרות לעשות שימוש בהתנהגות לא-סוציאלית באופן חופשי יותר (Sproull & Kiesler).
דרך נוספת של תקשורת, לאו דווקא פורמאלית על פי כללי הפורום, הינה נושא ההתנהגות האמפטית- התמיכה הרגשית. היכולת של הקהילות הוירטואליות להעניק תמיכה רגשית לחבריהן הינה נושא ידוע שנחקר כבר מספר פעמים, וישנן אף קבוצות שנוצרו במיוחד עבור צורך שכזה: הורים לילדים עם צרכים מיוחדים (Mickelson), קורבנות תקיפה מינית (Reid), וגם הפורום "מנסים להרות" ב- ynet הוא דוגמא לפורום שכזה. התמיכה הרגשית לא תמיד שייכת בהכרח לנושא המרכזי שסביבו נוצר אותו פורום, אלא עשויה להיות תוצאה של האינטראקציה החיובית והלכידות הנוצרות במסגרת פעילות הפורום. מנגד, החלפת מידע עשויה להיות גם קשורה לנושא התמיכה הרגשית או אפילו חלק ממנו (Preece).
תחלופת המידע בפורום הינה פקטור חשוב בכל מה שנוגע לתהליך בניית האמון בין חברי הפורום. האמון נבנה למעשה הודות לשילוב בין היכולות של החברים, לבין הגינות, יושר ונדיבות (Burnett). במקרה של פורום "מנסים להרות" מדובר בנשים אשר, מסיבות ברורות, מגלות הרבה נדיבות ונכונות לעזור. לחלקן יש גם יכולות בנושא, בין אם בשל מקצוען או ידע מקצועי שרכשו בדרך כזו או אחרת, וחלקן בעקבות התנסויות אישיות שעברו. אלמנט נוסף התורם לאמון בתוך קהילת הפורום הוא הנטייה לאמון של חברי/ות הפורום (Burnett). כך למשל התקשתה מנהלת הפורום, גילי דר, להאמין שאכן מאבי מעלה באמונה ובאמון של כל חברות הפורום, ושאר חברות הפורום התקשו אף הן להאמין כאשר דר העלתה הודעה בנושא לפורום עצמו. ככל שהמידע שמוסרים חברי הקהילה במסגרת ההודעות ושאר צורות הפעילות שבפורום, הוא יותר אישי, כך האמון שייבנה במסגרתו יהיה גבוה יותר, וכך גם ככל שהתגובה של חברי הפורום להודעות או שאלות המועלות בפורום עצמו (Burnett). התגובות עצמן, יחד עם האמון, מעודדות את חברי הקהילה לשיתופיות- גורמים להם לקחת חלק פעיל יותר ויותר בפעילות הפורום. משתתפים חדשים חשים בנוחות גדולה יותר לקחת חלק אקטיבי ולא פסיבי בפעילות הקהילה, כאשר הם רואים שהאמון בין חברי הפורום גדול (Ridings & Gefen & Arinze).
הבעייתיות הגדולה של האמון בפורומים היא בכך שאין דרך כיום לבחון את האמון של כל אחד ממשתתפי הפורום/חברי הקהילה הוירטואלית, בניגוד למה שקורה באתרים כמו למשל eBay, Amazon ו- Yahoo. באתרים אלו ישנם מספר סוגי מערכות הבודקות את אמינות המשתתפים: פורומים אשר מיועדים לצורך כך, דף משוב לאחר תהליך של קנייה ומתן הערות ודירוג בנקודות לתהליכים מסוימים (רזניק).
ישנן מספר תיאוריות העוסקות בנושא העזרה בהקשר האינטרנטי. אחת מהן עוסקת במוטיבציה לעזור ומתארת בצורה טובה למדי את המתרחש בפורום "מנסים להרות".מדובר על ההבחנה בין התנהגות פרו-חברתית אלטרואיסטית, שבמסגרתה מסייע המשתתף לאחר על מנת לשפר את מצבו של אותו אחר, לבין התנהגות פרו-חברתית אגואיסטית, שבה מעוניין המשתתף לשפר את מצבו שלו (Sproull & Conley &Yun Moon). בפורום , לקבוצה הראשונה, האלטרואיסטית, למרות שייתכן כי ישנן נשים שלוקחות חלק בפעילות

שירי הסלולר של TLV ורשת פלאפון משיקות:
TLV Magic
אבי נימני טלקום יבואנית TLV משיקה ברשת פלאפון את ה- TLV Magic , המכשיר השני של TLV בעל מערכת ההפעלה Android™ מבית Google. ה- Magic הוא מכשיר האנדרואיד הנמכר ביותר ועד כה נמכרו מעל למיליון מכשירים ברחבי העולם. המכשיר בעיצוב מרשים, יוקרתי וייחודי מגיע בצבעים שחור ולבן , וכיאה למכשיר חכם מבית TLV הינו בעל תכונות מתקדמות ביותר המשלבות יכולות מולטימדיה ותכונות עסקיות במכשיר אחד.
• ה-TLV Magic בעל מערכת הפעלה מתקדמת Android™ מבית גוגל , בגרסת Cupcake1.5 המכשיר תומך בסנכרון בדחיפה (Push Mail) לאפליקציות Exchange ארגוני : דואר אלקטרוני,אנשי קשר,יומן פגישות. בנוסף, המכשיר כולל אפליקציות Google מובנות כגון: Google Talk ו- Google Map. ממשק המשתמש מאופיין באינטואיטיביות,מהירות ופשטות השימוש , כמו כן מסך הבית ניתן להתאמה מלאה ע"י המשתמש. מערכת ההפעלה הינה Multitasking ומאפשרת הפעלת מס' אפליקציות בו זמנית ,מבלי להשפיע על ביצועי המכשיר.
• ה- TLV Magic מאפשר גישה ישירה להורדת אפליקציות מחנות האפליקציות Android™ Market. האפליקציות מאפשרות התאמה מוחלטת של המכשיר לצרכי המשתמש. מאגר האפליקציות של google מאפשר למפתחי אפליקציות בקוד פתוח, לקחת חלק בתוכן המוצע. במאגר של Android™ Market, אפליקציות חינמיות ובתשלום להורדה מעולמות תוכן שונים כגון: מולטימדיה, ניווט, משחקים, בידור, כספים, כלים שימושיים, קניות, נסיעות ועוד.
• ה-TLV Magic מגיע עם מקלדת QWERTY מלאה התומכת בשפות עברית, אנגלית ,ורוסית. מסך מגע 3.2 אינץ' מסוגCapacitive מאפשר נגיעה מדויקת במסך ללא צורך בעט מגע , רזולוציה של 480 320Xעם 256K צבעים מקנה תפריט גרפי עשיר וחדות צפייה גבוהה במיוחד.לצפייה מיטבית ניתן להשתמש במנגנון חיישן התנועה המאפשר היפוך מסך ע"י הטיית המכשיר.
• ל-TLV Magic מעבד עוצמתי מסוג Qualcomm MSM7201A ופועל במהירות MHz528 , זיכרון פנימי של 192MB עם אפשרות להרחבת זיכרון ע"י שימוש בכרטיס הזיכרון מסוג MicroSD בנפח 2GB הכלול בערכה (ניתן להגדיל זיכרון עד 16GB).
• ל-TLV Magic מצלמה איכותית 3.2 מגה פיקסל ,פוקוס אוטומטי המאפשרת צילום והסרטת וידאו , במגוון אפשרויות צילום באפקטים מיוחדים : צילום שחור/לבן, צילום צבעוני, צילום נגטיב, צילום עתיק ועוד.

• ל- TLV Magicמגוון קישוריות רחב :

 חיבור אלחוטי Wi-Fi – תקשורת אלחוטית בתקן IEEE 802.11 b/g
 Bluetooth – תמיכה בפרופיל A2DP המאפשר חיבור אוזניות Bluetooth סטריאופוניות.
 תקשורת נתונים ברשת HSDPA/HSUPA -עד 7.2Mbpsבהורדת נתונים (תלוי ביכולות הרשת) ועד 2Mbps בהעלאת נתונים.
 חיבור Mini UBS 2.0 וכניסת אוזניות בשקע אחד.
• ל-TLV Magic אנטנת GPS מובנית , לניווט באמצעות המכשיר ,תוכנת הניווט Navigator GPS כלולה במכשיר.

נתונים נוספים:

סוללה

 סוללה Lithium-ion or Lithium-ion polymer, קיבולת mAh1340.
 צריכת סוללה בזמן המתנה ב- UMTS עד 660 שעות.
 צריכת סוללה בזמן דיבור UMTS עד 6.6 שעות.

מידות המכשיר

אורך – 113 מ"מ.
רוחב-55 מ"מ.
עובי-13.65 מ"מ.

 משקל: 118.5 ג' (עם סוללה).
 צבע: לבן/שחור.