חברים יקרים, סרט ששינה את חיי. ערוץ 10 מציג תופעה אמיתית, איך אפשר לעבוד מהבית ולהרוויח בגדול. סרט אמיתי על אנשים שהצליחו. שווה לראות את כל הסרטון, חכו לפאנץ ליין שבסוף (שווה צפייה



אנחנו מחפשים כותבים מוכשרים שמעוניינים להרוויח כסף מכתיבה של מאמרים וגם פרסום מאמרים. צרו קשר במייל
info@richtext.co.il

רשימה ביבליוגרפית

12 בדצמבר, 2009

רבים. מידע זה אינו אמין משתי בחינות: הראשונה, יותר קל להוסיף ולמחוק רשומות למאגר נתונים מאשר לעדכן אותן, כך שנוצרות רשומות רבות אך לא מעודכנות. כמו כן קיימים מקרים בהם האקרים נוהגים לפרוץ למאגרי מידע ו"לגנוב זהות" של לקוחות אחרים. הנקודה השניה כוללת חוסר ביקורת של החברה כלפי מחשבים. קיימת הערצה עיוורת של תרבותינו כלפי הטכנולוגיה, החברה לא נותנת את הדעת לשאלות כגון: "מי הכניס את הנתונים, לאיזו תכלית, לנוחותו של מי, על בסיס אילו הנחות". ריבוי הטפסים והשאלונים בעידן המידע הוביל לכך שבציבור השתרשה נורמה של מתן מידע כוזב. מי מאיתנו כאשר "אולץ" למלא טופס אלקטרוני באינטנרט נתן את שמו, כתובתו, גילו והעדפותיו האמיתיים? אם בעבר רישומיי הכנסייה מילאו תפקיד של מקור מידע אמין לחקר העבר, מבחינת: רישום אוכלוסין, הטבלות, נישואין, פטירות וכו', אזי ההיסטוריון שינתח את מאגרי המידע של ימנו לצורכי כתיבת היסטוריה כלכלית או חברתית, מסתכן בכך שהוא משתמש במאגר מידע "מזוהם" ברשומות שיקריות.

4. מסקנות
במהלך העבודה הצגתי תמונה פסימית ביחס להשפעת המחשב והרשת על עתיד כתיבת ההיסטוריה. אך פרופ' אהרונסון עזר לי לגלות צד נוסף שלא הוזכר בעבודה והוא, כיצד המחשב והרשת מייעלים את עבודת ההיסטוריון. אם בעבר הוא נאלץ ליצור לעצמו רשומות בצורה ידנית ולהקדיש את כל חייו לקריאה של תעודות בנושא מסוים, כיום הודות לטכנולוגיה בעזרת מחשבי על ניתן להתגבר על כמות גדולה של חומרי גלם היסטורים ובנוסף להעזר בשרותים נוספים, כגון: אפשרויות חיפוש יותר מהירות ומדויקות מאשר כרטיסיות ידניות, תרגום לשפות "מתות" או שפות אותן ההיסטוריון לא מכיר ואיכות צילום גבוהה יותר של מקורות.

לסיכומו של עניין, ה"אמת" היא שאנחנו לא יכולים לשער באיזו מידה תשתנה כתיבת היסטוריה בעתיד, חוסר וודאות זו עלתה גם בשיחה עם פרופ' אהרונסון. אנו נמצאים בצומת דרכים, מצד אחד השפעת הטכנולוגיה מתחזקת על חיינו ומאידך עולה המודעות להשפעה זו ונשמעים קולות הקוראים לריסון וביקורת כלפיה. איני בא לטעון כי כתיבת ההיסטוריה תיעלם כתוצאה מהשינויים הטכנולוגיים, כיוון שסיפור העבר נובע מצורך אנושי ולהבדיל מתחומי מחקר אחרים כמו "מתמטיקה אנליטית" יותר קל לאנשים להיזדהות עם העבר ולהתעניין בהיסטוריה. אולם, במהלך העבודה כן הצגתי קשיים שיכולים לשנות את כתיבת ההיסטוריה כתחום מחקר מדעי, במתכונת שמוכרת לנו כיום. כאשר מילות המפתח בדיסיצפלינה היסטוריה היא "זיכרון", "ידע" ו"זמן" קשה להתעלם מבעיית המקורות שתעמוד בפני ההיסטוריון בדורות הבאים: שינוי מהות מקורות חשובים בהווה כמו הספר והעיתון כתוצאה מהחידושים הטכנולוגים, חוסר יכולת שימור ידע העבר במדיה החדשה, טיבו הארעי של הידע בעולם האינטרנט ובעיית "עודף המידע השיקרי" מקשים על עבודת ההיסטוריון. בנוסף, פתחתי את העבודה בתיאור הניגוד שבין לימוד העבר לערך "קידמה" וכיצד סתירה זו יכולה לפגוע במעמד ההיסטוריה כתחום דעת עצמאי.

איני נביא זעם שכל מטרתו היא לבשר את בשורת איוב ולכן ראוי גם לחשוב על פתרונות. השלב הראשון הוא להכיר ב"תופעות הלוואי" שנוצרות כתוצאה משינויים טכנולוגים ולדעת כיצד יש להגיב אליהם בביקורתיות. לאחר שלב המודעות, הצעד השני כולל שינוי סדרי החברה, כלומר יש להכיר בתרומתם של המדעים ההומאנים לתרבותינו ולאיכות חיינו. הפרויקט של פרופ' דב קולקה ו"ארכיון האינטרנט" של אנשי המחשב מהווים לדעתי ניסיונות מוצלחים לשמר מידע לדורות הבאים ולכן יש לחזק מגמה זו, במטרה לגייס את תמיכת ותודעת הציבור להמשך קיום מפעלים מסוג זה.

5. רשימה ביבליוגרפית
ספרים:
ניל פוסטמן, "טכנופולין- כניעתה של התרבות לטכנולוגיה", ספרית פועלים, 2003.
א. ה. קאר, "היסטוריה מהי?", תל אביב: מודן, 1986.
דן כספי, "תקשורת המונים", כרך 1, האוניברסיטה הפתוחה, תשס"א, 2001.
אלבין טופלר, "הלם העתיד", כרך א, עם עובד, 1974.
שולמית שחר, "מכתבי אבלר ואלואיז", הוצאת דביר, 1997.
Ed. Otto Dov Kulka and Eberhard Jäckel [et al.], Die Juden in den geheimen NS-Stimmungsberichten 1933-1945. Düsseldorf: Droste, 2004.

מאמרים:
Hanna Adoni and Hilel Nossek, “The new media consumer: media convergence and the displacement affect”, “Communication”, volume 26, 59- 83, 2001.

כתבי עת מדעיים אלקטרוניים:
אבי בליזובסקי, "מסע לעתיד", מתוך "גלילאו", גליון 18, ספטמבר/ אוקטובר 1996.
http://www.snunit.k12.il/heb_journals/galileo/1846.htm
אורי חנני, "העיתון והספר האלקטרוני- חזון ומימושו", מתוך "גלילאו", גליון 10, מאי/ יוני 1995.
http://www.snunit.k12.il/heb_journals/galileo/010022.html
רועי שפירא, "רשתות תקשורת ועיתונות אלקטרונית", מתוך "גלילאו", גליון 4, מאי/ יוני 1994.
http://www.snunit.k12.il/heb_journals/galileo/004024.html
רוני ליפשיץ, "מחשבים אופטיים ומחקרים בנושא "חיים מלאכותיים"", מתוך "גלילאו", גיליון 8, ינואר/ פברואר 1995.
http://www.snunit.k12.il/heb_journals/galileo/008010.html

אתרים:
אתר הבית של "ארכיון האינטרנט"- http://www.archive.org/about/about.php
טל איתן, netמגזין, "האם הרשת תחליף את הספריה הציבורית?", 01.02.2006.
http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3207944,00.html
ארנון נויפלד, "ימי הביניים של העידן הטכנולוגי", גלילאו.
http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3212585,00.html

ראיונות:
ראיון עם ההיסטוריון, פרופ' שלמה אהרונסון שהתקיים בתאריכים: 22.3.2006, 29.3.2006.

6. רשימת נספחים
נספח א'- רשימת שאלות לראיון עם פרופ' אהרונסון:
• כיצד לדעתך משפיעות מהפכות תקשורת על כתיבת ההיסטוריה?
• כיצד לדעתך תשפיע מהפכת האינטרנט על ההיסטוריוגרפיה בעתיד?
• כיצד תראה לדעתך כתיבת היסטוריה על ימנו?
• איזו היסטוריה אתה חוקר ואילו מקורות עומדים לרשותך כיום? האם אתה סבור כי ההיסטוריון שיעסוק בעתיד באותו נושא שלך יהנה מאותן מקורות?
• האם בבואם לחקור תקופה היסטוריונים רוצים ל"דעת הכל" על תקופה מסוימת או שעודף ידע יכול לפגוע בעבודתם?
• האם לדעתך קיימת בעיה של שימור מקורות היסטוריים לדורות הבאים?
• מדוע לדעתך בימנו "סובלים" המקצועות מדעי הרוח מחוסר יוקרה והאם מגמה זו יכולה להחריף עד לביטול לימוד ההיסטוריה?

סדר הפרקים

1. מבוא 1-2
2. הצגת המשפטים 3-5
א. משפט בייליס/ קייב (1911) 3
ב. משפט טיסה אסלר (1882) 4
ג. משפט הילזנר (1899) 5
3. הגורמים המשפיעים על המשפט 6-23
3.1 הגורמים שמביימים את משפט עלילת הדם 6-8
3.2 תמיכת דעת הקהל הלא יהודי בביטול המשפט 9-11
3.3 ההתארגנות היהודית נגד עלילת הדם 12-14
3.4 אנטישמים שמתנגדים לעלילה 15-16
3.5 תפקוד ההגנה 17-22
3.6 נקודות הקשורות למערכת המשפט 23-24
4. מסקנות 26
5. רשימה ביבליוגרפית 27

עיתונים, יומונים, היסטוריה ומה שבינהם

12 בדצמבר, 2009

המאה ה-19 מכונה ה"מאה ההיסטורית" בגלל התמסדות ההיסטוריה המדעית, אך גם צמיחת העיתונות במאה זו אפשרה מקור נוסף לחקר ההיסטוריה והשינויים החברתיים. העיתון הפך להיות מקור מרכזי להיסטוריון המודרני, כיצד ניתן לחקור את התנועה הציונית ללא קריאה בעיתון התנועה "Die Welt"? או להבין את אורך חיי הפועלים בתקופת היישוב ללא קריאה במאות עיתונאי הפועלים שפירסמו בתקופה? העיתון אפשר גם יציאה מכתיבת היסטוריה צבאית ומדינית לכתיבת היסטוריה מסוג חדש, "היסטוריה תרבותית" שנותנת קול למעמדות נמוכים וקבוצות שוליים שעד כה הספר לא השמיע את קולם ברור. שאלה נוספת שעלינו לשאול את עצמנו היא, לאן פני העיתון בעתיד והאם ההיסטוריון ידרש לוותר גם עליו כחלק מ"ארסנל" המקורות שמשמש אותו לכתיבה היסטורית?

רבים מהשינויים שתוארו לגבי הספר העתידי תקפים גם על העיתון העתידי: הוא לא יודפס על גבי נייר, ישולבו בו מדיות נוספות והוא ישתנה מבחינת רצף הקריאה. כבר בימנו כל יומון גדול מפעיל במקביל לגרסת הנייר גירסת אינטרנט בחינם (NRG, YNET והארץ), ניתן לשער כי המגמה תתחזק ובסוף תשאר רק גירסת האינטרנט. מו"לות אלקטרונית היא גם דבר כבר שבשיגרה וכיום יש חברות שמפיצות תקליטורים המכילים ספרים, אינצקלופדיות מולטימדיה וכתבי עת אלקטרוניים.

מגמת מיסוף העיתונות היומית החלה כחלק משלב ההסתגלות של העיתון למול אמצעי תקשורת אלקטרונים אחרים, אך כיום קורא הרוצה להתעדכן בנושאי ספורט יומיים צריך לקנות עיתון המכיל גם את מדורי התרבות, כלכלה, פוליטיקה, דרושים ועוד. ריבוי המסופים מוביל לכך שקורא עיתון סוף שבוע נאלץ להסתפק ברפרוף מהיר על הכותרים ולא בקריאה מעמיקה של הנושאים המעניינים אותו. בעתיד קריאה בגירסה האלקטרונית של העיתון תהיה דומה למסע קניות בחנות גדולה, כל קורא יוכל להרכיב אילו מסופים הוא מעוניין לקרוא ולהכניס ל"סל הקניות" שלו. כך שמערכת העיתון תיצור אלפי גירסאות שונות של עיתונים שישלחו לדואר האלקטרוני של הנמען והכתבים מהשטח יעדכנו בצורה מקוונת את הקורא. רועי שפירא מנתח את כתב העת האלקטרוני "גלילאו" כדוגמא לדור ראשון של פירסומים אלקטרוניים. הוא שואל איכן מתחיל ונגמר העיתון? בהעדר עמוד שער או עמוד אחורי, לא ניתן לדעת מהן בדיוק גבולות העיתון. הוא אפילו לא נמצא במחשב אחד, אלא הטקסט שלו הוא חלק מקבצים רבים ששומרים במספר רשתות של "סנונית" ו"חולית". אם נרצה נוכל למפה את העיתון כעץ של הקשרים אורכיים, אך באותה מידה הוא יכול לכלול קישורים רוחביים מאתרים אחרים, משמע הוא חסר ממשות.

אם נחזור לשאלה שפתחה סעיף זה נראה כי אכן הרשת מחליפה את הספריה. אני נזכר במשפט שנאמר לי בשנה הראשונה ללימודי וטבע בי רושם עז לגבי טיבו של חקר ההיסטוריה- "כשם שהפיסיקאי צריך את המעבדה לעבודתו, כך גם ההיסטוריון זקוק לסיפריה", מעניין האם תתכן כתיבה היסטורית בתקופה בה

• קבוצות דיון ציבוריות
זו רשת המכונה UseNet, של שרתים המפעילים מעין פורומים בהם ניתן למשתמשים לדון בכל נושא העולה על הדעת. קיימות אלפי קבוצות דיון כאשר, "אין צורך להירשם לקבוצה או לפרוש ממנה, הקבוצות הן פומביות וכל אחד יכול לשלוח מאמר לכל קבוצה ולהשתתף בדיוניה, או להסתפק בעמדת משקיף מן הצד. המאמרים נשמרים בכ-65,000 מחשבים הפזורים ברחבי העולם, ומדי שבוע נוספים אליהם כ-300 עידכונים ומאמרים חדשים. כדי לא לטבוע בים של נתונים, מקובל לשמור רק את המאמרים מן השבועיים האחרונים [ההדגשה לא במקור א.ל]". כמה חבל שדווקא בעידן המידע אותם דיונים חשובים הדומים לאלה שנערכו באגורה ביוון הקלאסית או בסאלונים של צרפת ערב המהפיכה לא מתועדים למען הדורות הבאים.

• דואר אלקטרוני
בעבר אנשים נהגו לכתוב יותר מכתבים, בעיקר כאשר נסעו למסעות ארוכים שכיום כתוצאה מהשיפור הטכנולוגי ניתן לבצעם תוך מספר שעות. דוגמא נהדרת לחליפת מכתבים שנשתמרה עוד מימי הביינים היא זו שבין אבלר ואלואיז. דרכם ניתן ללמוד רבות על ההיסטוריה התרבותית של התקופה: צורת ההוראה, הפילוסופיה, מעמד האישה, התיאולוגיה והסיבה החשובה מכל שבגינה זוכרים את הזוג המפורסם היא כיצד תפסו בני התקופה את מושג האהבה. המכתבים מהווים "אוצר" להיסטוריון המנסה להבין את התרבות של ימי הביניים. המצאת הטלפון הדירה את המכתב כאמצעי יעיל להעברת מסרים וכיום הגירסא הממוחשבת שלו היא הדואר האלקטרוני. זהו שירות המאפשר למשתמש לשלוח הודעות לתיבת הדואר של משתמש אחר וכולל מלל וקבצים מצורפים. אולם כתוצאה מהמסרים הלקונים ומהירות המדיה הדואר האלקטרוני לא ממלא את אותו תפקיד שמילא בעבר המכתב ולכן לא יכול לשמש כמקור היסטורי טוב. אין ברצוני לומר כי בימנו האהבה נופלת מזו של אבלר ואלואיז, פשוט זוגות נוהגים לבטא אותה בצורה פחות טקסטואלית.

לסיכום, בעידן המידע הידע האנושי מכפיל את עצמו מהר יותר מאי פעם בעבר. דוגמא לכך היא מנוע החיפוש של גוגל שמאחזר תוצאות מתוך 8 מיליארד אתרים ובכל יום עולים אלפי אתרים נוספים לרשת. נראה כי הידע המקוון ברוב האתרים לא נשמר בארכיונים וסופו להעלם בהדרגתיות. חוסר שימור מידע זה לדורות הבאים יכול לפגוע בענפים מסוימים של ההיסטוריה, דוגמאת היסטוריה תרבותית אשר האינטרנט יכול לשמש להיסטוריון התרבותי מקור לידע רב.

3.4- עודף מידע שיקרי
פרק זה מציג שני קשיים שעלולים להקשות על כתיבת היסטוריה: הראשון הוא עודף המידע בעתיד והשני הוא מידע שקרי שמוזן למאגרי נתונים. השניים יכולים לחבור יחדיו וליצור בעיה של "עודף מידע שקרי".

א. "מרוב עצים לא רואים את היער"- בעיית עודף המידע
לפי חברת ה"טכנופולין" שמתאר נ. פוסטמן, "אנו תרבות המכלה את עצמה במידע, ורבים מאתנו אף אינם תוהים כיצד עלינו לשלוט בתהליך. אנו ממשיכים קדימה בהנחה שהמידע הוא ידידנו, מאמינים כי תרבויות הלוקות במחסור במידע נידונו לסבול סבל רב, דבר המתברר, כמובן, כנכון. רק עכשיו יש המתחילים להבין כי תרבויות עשויות לסבול סבל רב גם בגלל עודף מידע, מידע נטול משמעות, מידע ללא מנגנוני בקרה". תרבויות יוצרות מנגנוני בקרה על הידע, בימי הביניים זו היתה הכנסיה שקבעה מה ייחשב אמת ומה לא, לאחר מהפכת הדפוס בית הספר המודרני שצמח הוא זה שקבע מה "ראוי" ללמוד וגם בימנו קיימים מוסדות שמטרתם למדר את הידע, דוגמת האוניברסיטה ומערכת המשפט. אולם, "עקב אכילס" של עידן המידע הוא בכך שהוא תופס את מנגנוני הבקרה כלא נחוצים וכך נוצר מצב בו "מידע מופיע ללא הבחנה, ללא נמען מיוחד, זורם בכמויות עצומות ובמהירויות מסחררות, ומנותק מכל תיאוריה, משמעות ותכלית". דוגמא לסכנה שבחוסר מנגנוני הגנה על חקר ההיסטוריה באה לידי ביטוי במאבק נגד הכחשת שואה, דוגמאת משפט הוצאת הדיבה של דיוויד אירווינג נגד ההיסטוריוינת דבורה ליפשטדט. אירווינג מהווה דוגמא לסופר, בעל הכשרת מהנדס שמכתיר את עצמו בתואר כזב של "היסטוריון אוטודידקט". כלומר הוא חסר השכלה פורמלית, אך תופס עצמו מספיק מיומן במטרה לחוות דעה על ההיסטוריה ולהכחיש את השואה. בית המשפט בחר כמנגנון בקרת ידע את האקדמיה ועדותו של ההיסטוריון ריצ'רד ג' אוונס מאוניברסיטת קיימברידג' הכריעה כסמכות עליונה במשפט. אוונס בדק במשך שנתיים את עבודתו של אירווינג ומצא שהוא השתמש ביודעין במקורות מזוייפים בעבודתו. באין מנגנוני בקרה על המידע אין לכתיבת היסטוריה משמעות. חוסר מנגנוני בקרה בעתיד יוביל להתחזקות תופעת הכחשת השואה וטיפוסים כמו דיוויד אירווינג לא יחשבו כשולים סוטים אשר מקומם בכלא, אלא יתקבלו כחלק מהנוף הציבורי ואף הרוויז'יה שלהם תזכה ללגיטימיות אקדמית.

ב. בעיית המידע השקרי
איש הרנסאנס, לורנצו ואלה (Lorenzo Vala) חיבר מסמך בשם "על זיוף מתנת קונסטנטינוס" בו הוא חשף את השקר שבטענת האפיפיורים כאילו הם קיבלו שליטה חילונית (כלומר, פוליטית) על החלק המערבי של האימפריה הרומית. זו דוגמא להעזה של אנשי הרנסאנס לנתח בצורה תבונית את מעשי האדם ותהליכים היסטוריים. בדומה לזיוף האפיפיורים גם בימנו קיימות חברות אשר בונות מסדי נתונים שיקריים. אותן חברות עוסקות באיסוף והצלבת מידע לצרכים עיסקיים: מתן שירות של דירוג אשראי ללקוחות, מציאת "פלח שוק" לצורך שיווק מוצרים, קבלת הלוואות, אישור לשכירת דירה ועוד שימושים

שימור מידע בעידן המידע

12 בדצמבר, 2009

אין ספרים ועיתונים מנייר בספריה. כבר בימנו קיימת ביקורת רבה כלפי הספריות לגבי: הזמינות הנמוכה של הספרים, קשיי חיפוש בסיסיים שלא כוללים תקציר הספר ועלות תחזוקה שוטפת גבוהה של הספרים, מבנה ומשכורות האנשים. כתגובה לכך החלה מגמה של "ספריות האינטרנט" המציעות תחליף לזו של הספריה הפיזית, דוגמאת: פרויקט "ספריית גוגל" הטוען לעלות לאינטרנט את כל הספרים בעולם, "פרוייקט גוטנברג" או מקבילו העיברי "פרוייקט בן יהודה" שהם אתרים בהם ניתן לקרוא בחינם ספרים, שירים וסיפורים קצרים. אפילו חברת "אמזון" הבינה את הפוטנציאל העיסקי שטמון בהעלאת ספרים לרשת ובכך לקדם ז'אנרים שאינם זוכים להצלחה מסחרית.

לסיכום, בפרק זה ראינו שהספרים והעיתונים שבסיפריה ובארכיונים כפי שאנו מכירים אותם כיום לא יעמדו לרשות ההיסטוריון בעתיד והגירסא האלקטרונית שלהם, כתוצאה משלב ההסתגלות אינה מבכרת את הקריאה הרציפה ו"המילה הכתובה". פרופ' אהרונסון אינו מסכים עם דעה זו ולטענתו "ספר" עבור ההיסטוריון יכול להופיע בצורת מגילות, אוגדן דפים או מסמך אלקטרוני. הוא פותר את בעיית מחסור הנייר בכך שניתן לצלם את המקורות ההיסטורים ולעשות שימוש בצילום. כפי שנעשה היום בחלק מהארכיונים, בהם עותק הפחם הוא עדין ולא ניתן לשימוש הקהל, אז ההיסטוריונים קוראים את הטקסט מתוך צילום שלו, שלעיתים אף עולה באיכותו על המקור. לכן קשה לשער באיזו מידה השינויים שיעברו על הספר והעיתון ישפיעו על כתיבת ההיסטוריה. בתור תחום דעת רב מלל קיימת בעייתיות שעלולה לשנות את כתיבת ההיסטוריה במתכונת המוכרת לנו כיום, אך מאידך יכול להיות שההיסטוריונים יסתגלו למקורות החדשים ויעשו שימוש מוצלח בהם.

3.2- מה בין ציורי מערות לדיסק הקשיח?- בעיית שרידות החומר
דוגמא טובה לחיבור בין חקר היסטוריה וטכנולוגיה אלקטרונית באה לידי ביטוי בפרויקט המרשים של פרופ' דב קולקה. מתוך רצון לקדם את חקר השואה, ברר הפרופ' את מיטב הדו"חות שמתארים את דעת הקהל ברייך השלישי כלפי היהודים, כפי שמשתקפים בכל זרועות הביטחון בשנים (1933- 1945). מאות התעודות נסרקו על גבי תקליטור והוכנסו לתוך קובץ "ידידותי" למשתמש שכולל מנוע חיפוש יעיל לעבודת ההיסטוריון. לצד התוכנה נלווה ספר שמקבץ את אותן תעודות וכולל מפתח אינדקס ידני. פרויקט זה מהווה ניסיון לשימור תעודות היסטוריות לדורות הבאים על גבי מדיום אלקטרוני ואמצעי דידקטי יעיל לחקר השואה. עולה השאלה, האם הסטודנט להיסטוריה בשנת 2196 במהלך עבודתו לקעקע את הלגיטימציה של מכחישי השואה וכניסתם לעולם האקדמי, ישתמש בקובץ התעודות האלקטרוני או בספר הידני? מבלי ליצור כשל לוגי בהתייחס לסעיף הקודם, ברצוני להעלות שתיי נקודות אשר מוכיחות את יתרונות הספר למול המדיום האלקטרוני.

נקודה ראשונה קשורה לכשירותו של החומר- "ציורי המערות נשמרו עשרות אלפי שנים, לוחות החומר וההיירוגליפים המצריים נשמרו במשך 6,000 שנים. המגילות הגנוזות כ-2,000 שנה, וכל ספר נייר זול ישרוד כמה מאות שנים בתנאים מתאימים. ותקליטורים, אלה ישרדו לכל היותר 15 שנים בתנאים מתאימים". להבדיל מנייר תוצרי העידן האלקטרוני הם בעל אורך חיים נמוך והדוגמאות לכך בתקופתינו נמצאות בשפע: תמונות סטילס משנות ה-70 מצהיבות, איכות התמונה של קלטות הווידאו משנות ה-80 יורדת בחלוף השנים והדוגמא הכי עדכנית, עד לפני עשור היה נהוג להשתמש בתקליטון "3.5 אינץ" (1.4 מגה בייט), אך בימנו התקליטון נמצא כלא אמין כיוון שפגיעות פיזיות, שינוי טמפרטורה והפעלת שדות אלקטרו מגנטיים בקרבתו (מהסוג של פלאפון) עלולים להוביל לאובדן נתונים.

בעיית ארעיות מאגרי המידע האלקטרונים מוכרת להיסטוריונים ואף הנושא עלה לפני כעשור בדיונים ארוכים לגבי עתיד החומר ההיסטורי של ה-"U.S. National Archives and Records Administration ". הפתרון שהתקבל היה להקליט חלק מהמסמכים על קלטות צרובות מזכוכית, בתהליך של צריבה מכנית ולא אלקטרומגנטית ובכך לאפשר למדיה רמת שרידות גבוה יותר.

נקודה שניה קשורה לשימורו של המדיום עצמו- מצאו כי אם מחלקים את 50,000 השנים האחרונות של קיום אנושי לתקופות זמן של 62 שנה. אזי יגלו כי חלפו 800 פרקים כאלה, כאשר 650 מתוכם חלפו בחשכת המערה. רק ב-70 הפרקים האחרונים היתה תקשורת יעילה בין בני אדם הודות להמצאת הכתב. רק ב-6 פרקים האחרונים זכתה האנושות לראות את המצאת הדפוס, רק ב-4 הפרקים האחרונים ניתן למדוד זמן במדויק, רק ב-2 הפרקים האחרונים החלו להשתמש במנוע חשמלי וכמעט כל המוצרים החומריים אשר אנו משתמשים בהם בימנו פותחו בפרק החיים הנוכחי. השינויים הטכנולוגיים מתפתחים כל כך מהר, הזיכרון של המחשב גדל בהתמדה וביחס ישיר המחשב נהיה יותר קטן וזול עד כי לא ניתן לדעת אם בשנת 2196 יהיה בנמצא מחשב עם כונן קורא תקליטורים. כבר בימנו מודעים לבעיית חילופי הטכנולוגיות ואף ישנם ניסיונות להתמודד עימה: מדענים שלחו לכוכב שביט קפסולה סגורה המכילה בתוכה את כל אמצעי הקריאה של מדיה דיגיטלית, במטרה לשמרה. כמו כן קיימים אספנים נוספים שמטרתם לאגור כל טכנולוגיה חדשה שיוצאת לשוק במטרה לאפשר בעוד מספר עשורים לאנושות לקרוא את תוצרי המדיה של ימנו. ניסיונות אלה מעוררים תהיות, כגון לאן יחברו את המכשירים? האם עדיין תהיה אנרגיה חשמלית וחיבור בצורת שקע ותקע, ככל הנראה לא. בניסיון לפתור את בעיית המהירות של מחשבים קונוונציונליים הפועלים על חשמל, הציגו שני חוקרים מתחום הנדסת החשמל גרסת אבטיפוס של מחשב אופטי הפועל על קרני אור. מדובר בסוג חדש של אנרגיה, אזי שימור המכשירים מתקופינו לא יהיו יעילים בעוד מאה שנה, כיוון שלא יהיה ניתן להפעיל אותם. יתרה מזאת, כאמור בעתיד הכל יהיה מסביבנו מחשבים ולא יהיה רק מחשב אחד, אזי לא תמצא תוכנה או מערכת הפעלה שתוכל לקרוא את הקבצים מתוך התקליטור.

לסיכום נראה כי ניסיון העברת המקורות ההיסטוריים למדיום אלקטורני, בדומה לפרוייקט של פרופ' דב קולקה הוא הפתרון הנכון לשימור מקורות היסטוריים לדורות הבאים. אולם הבעייתיות בפתרון זה היא שימור המדיום וכשירותו לפעול בדורות הבאים. לשם העברה מוצלחת של חומר היסטורי לשימוש בעתיד יש צורך בשינוי סדרי העדיפויות של החברה וגיוס משאבים רבים לצורך מפעל העתקה סיזפי של כל הספריות ממדיום ישן לחדש. ייתכן כי גרסת העתיד של הענטיקוורטים, אותם אספני עתיקות דרכם נשתמר ידע רב על העבר, תהיה בצורת מידענים שידאגו לשמר את "סיפור השבט" של המקורות ההיסטוריים במדיום העדכני.

3.3- מה טיבו של עולם הידע באינטרנט?
הסעיפים הקודמים עוסקים בבעית שימור הידע מהעבר, סעיף זה בודק את טיבו של עולם הידע באינטרנט וכיצד הוא ישפיע על ההיסטוריוגרפיה בעתיד. בתחילה שימש האינטרנט לצרכים צבאיים, לאחר מכן לשימוש אקדמאי כאשר חיבר בין אוניברסטאות. כתוצאה מהמצאת הדפדפן ופתיחת ה-World Wide Web לשימוש מסחרי, הוא פרץ לשימוש המוני בשנות ה-90 של המאה הקודמת. להלן מוצגים שלושה שימושים עיקריים של האינטרנט ויחסם לבעיית שימור הידע:
• World Wide Web
ה-WWW מאפשר למשתמש "לגלוש" בין אתרים שמציגים טקסט ותמונותף כ"כ יש את ההתניות משרד התקשורת. לצורך שירות זה נבנה דפדפן שמאפשר לגשת לשרתים בהם מאוכסנים האתרים הללו. לפי חוק הארכיונים (1955) חומר ארכיוני מחוייב להגיע לגנזך המדינה ממוסדותיה ומארגונים פרטיים אשר יש בהם עניין לחקר עבר המדינה, החברה ואישים בעלי שם. החוק אינו חל על אתרי אינטרנט רבים אשר מכילים ידע רב שיכול לעמוד לרשות ההיסטוריון בעתיד וראוי לתיעוד, כגון: פורומים, אתרים של אנשים פרטיים או עמותות רשומות אשר דרכם ניתן להבין את הלך הרוח בציבור. גם אנשי מחשבים החלו להבין את חשיבות שימור המידע שבאינטרנט לצורכי חינוך והיסטוריה. מספר אנשי מחשבים בארה"ב התאגדו והקימו בצורה וולנטרית, ללא מטרות רווח את ה"ארכיון אינטרנטי" וזאת במטרה למנוע מהעתיד להיראות כדבריהם-כ"ימי הביינים של העידן הדיגיטלי" (digital dark age), מבחינת חוסר מקורות. אותה "ספריית אינטרנט" מכילה קבצי: טקסט, קול, סרטים, תוכנות וארכיון של דפי אינטרנט של אתרים קיימים וכאלה שכבר ירדו מהרשת ובכך הספריה מהווה נכס חשוב לשימור העבר.

סיכום ומסקנות

5 בדצמבר, 2009

חוקרים מקבוצה אחרת, נגדית, טוענים כי למעשה השינוי הוא קוסמטי בלבד, ואילו הליבה עדיין זהה ואף הקיטוב גבר. לדעתם אין כאן תקשורת המשמשת כלי של האזרחים אל מול המנגנון הממשלתי, אלא כלי של הממשלה אל מול האזרחים. התקשורת הישראלית שימשה ככלי של התנועה הציונית להפצת הנרטיב הלאומי וסוכן סוציאליזציה (Dor, 2004). בכך למעשה הם מסייעים להעברת הרעיונות של הפנמת מרכזיותו של צה"ל והמלחמה, ההבנה שהם חלק בלתי נפרד מהחיים ושהם מוצדקים, ובכך לסייע בהבניית המיליטריזם בישראל (Peri, 2007).
גורם חשוב נוסף בכל הנוגע לקביעת תקציב הביטחון הינו התעשיות הביטחוניות. בעשור האחרון אמנם ישנו צמצום מאסיבי של היקף הייצור, וכתוצאה מכך של המשאבים המוקצים לדבר, אך עדיין מדובר בגורם חזק וחשוב. למעשה מדובר בקבוצת אינטרס חזקה אשר אין עליה פיקוח חיצוני של ממש (מלבד זה של משרד הביטחון- לא ממש פיקוח חיצוני). התעשיות הביטחוניות נהנות למעשה מאוטונומיה די רחבה ויש להן אינטרס ברור בהגדלת תקציב הביטחון. המפגש בין התחום האזרחי לצבאי, אשר קיים בתעשיות הצבאיות,הינו בעייתי. ישנה חדירה של הצבא לתחום שאיננו בהכרח ביטחוני. כיום אמנם ישנה הסתמכות ישראלית על ציוד המגיע מארצות הברית, אולם השאיפה הישראלית, כחלק מאותה תרבות מיליטריסטית, הינה לאי-תלות בגורמים או מדינות אחרים (Mintz, 1985).
פרי מתאר כיצד סקרים שנעשו בזמן האינתיפאדה הראשונה הצביעו על מחשבות הציבור לגבי חופש הביטוי וחופש העיתונות. רוב הציבור סבר כי הצרכים הביטחוניים באים לפני חופש הביטוי. לאחר פריצת האינתיפאדה השנייה חזרה המגמה ביתר שאת. רוב הציבור סבור אמנם כי חופש הביטוי הינו הכרחי בדמוקרטיה, אולם במקביל חושב שהתקשורת הישראלית זוכה ליותר מדי חופש שכזה. בנוסף הציבור סבור כי הכתבים צריכים להימנע מדיווחים על אירועים בשטחים, אשר עלולים להזיק לתדמית הבינלאומית של ישראל. בסקר מ- 1995 הסכימו רוב הנשאלים כי האיום הקטן ביותר על ישראל מצדיק הגבלה של הדמוקרטיה (פרס ויוכטמן-יער 1998). האינתיפאדה למעשה החזירה את דפוס המחשבה הקודם בכל הקשורה ליחס לתקשורת וחופש הביטוי כאשר מדובר על נושאי ביטחון (Peri, 2007).
העיתונאים, ברובם, הינם חלק ממערך המילואים של צה"ל, כמו שאר אזרחי ישראל. הדבר למעשה בעייתי וגורם לעיתים לדילמות רבות. ישנם שנסחפים בקלות אחר הלך הרוח הצבאי בו הם נתלים בזמן שירות המילואים ואף לוקחים זאת בחזרה למקום עבודתם. עידו דיסנצ'יק, שהיה העורך הראשי של העיתון מעריב בזמן מלחמת לבנון, אמר שקודם כל הוא אזרח ישראלי וקצין מילואים של צה"ל ורק לאחר מכן עורך של עיתון. זו אמירה המעידה יותר מכל על הבעייתיות. הכתבים נאלצים לעיתים קרובות להסתמך על מקורות צה"ליים והכנע לתכתיבים של המערכת הצבאית על מנת לשמור על מקום עבודתם. הם נאלצים ליישר קו (Peri, 2007). הדבר קיים למרות הפתיחות הגדולה הקיימת כיום והעובדה שישנם יותר ויותר מקורות חשאיים אשר מדליפים, ובכל הקשור לעולם הערבי יש גם יותר ויותר ערוצים לאיסוף מידע. הבעיה מתעצמת בחברות קטנות יחסית, כמו ישראל, כאשר רק עמדה אחת נשמעת ונשמרת הקונפורמיות- התוצאות עשויות להיות הרסניות, כפי שארע במלחמת יום כיפור ובמלחמת לבנון.
השיח הציבורי המתייחס לתקציב הביטחון משקף את חוסר השליטה הבסיסית. למרות שהקול המקרי יהיה לטובת קיצוץ בתקציב, עדיין לא נשמעו קולות למען שינוי יסודי וכללי של התקציב. מדובר על התחלה מאפס ולא התבססות על התקציב של השנה הקודמת. כאשר הכל פרוס על השולחן, שאלות יסודיות, שעד עתה לא נשאלו, יועלו בנוגע לטבעו האמיתי של הביטחון הלאומי וההגדרה של צרכי הביטחון. שאלות של ממש נדרשות לעלות אם אכן יובא תקציב חדש לחלוטין (Peri, 2007).
ב-2003 נערך דיון ביוזמת המכון הישראלי לדמוקרטיה בנושא תקציב הביטחון. בכנס נכחו קציני צבא בכירים, אנשי משרד האוצר, בכירים ממשרדי ממשלה אחרים, אנשי אקדמיה, אנשי עסקים, עיתונאים ואחרים. מטרת הדיון לא היתה הגדרת גודל ההוצאה באופטימאלית לביטחון, אלא יצירת מכניזמים שיעזרו ליצור דיון מעמיק, יסודי ומשותף של כל הצדדים וקריאה להפנמתם על ידי מקבלי ההחלטות (נבו ושור-שמואלי, 2004).
אחד התוצרים של אותו כנס הוא הצעה של אקדמאים מתחומים שונים שמטרתה יצירת מכניזמים לשיפור ההכנה של תקציב הביטחון:
1. הכנת תוכנית עבודה מסודרת לפיה ייבנה תקציב הביטחון. התוכנית תוצג לראש הממשלה ולשאר השרים. יפורטו בה ההצעות ומשמעויותיהן והחלופות, לוח זמנים לביצוע של השלבים השונים, המשתתפים בכל שלב והאמצעים הדרושים. המועצה לביטחון לאומי תהיה בעלת תפקיד מרכזי וכך גם משרד ראש הממשלה.
2. יצירת קבוצות חשיבה של מומחים על מנת ליצור שיטות ומושגים לגבי תפיסת הביטחון של ישראל, בניית תקציב הביטחון ולפתח מאגרי מידע ומונחים ידידותיים ופשוטים להבנה לשימושם של צה"ל, משרד הביטחון משרד האוצר ומקבלי ההחלטות.
הצעה זו, כמו הצעות רבות אחרות שהועלו בעבר וגם אחריה, לא הגיעה לכלל מעשה בפועל. לא ננקטו צעדים שאמורים ליישם מדיניות שכזו בפועל.
התקשורת הישראלית מסקרת את העימות הישראלי-ערבי, ובעיקר הישראלי-פלסטיני בצורה לא אובייקטיבית. ישנו שימוש נרחב באמצעים שונים כמו: השקטה, מכבסת מילים, עיוות והסתרה. כל אלו למעשה הם חלק ממגמת "פטריוטיות" של התקשורת. כל מי שמנסה להעביר בכלי התקשורת תמונה שונה מצטייר כלא פטריוט אשר פוגע בחוזק של המדינה. פרי טוען שהתקשורת מציגה את הצד הישראלי באופן אקסקלוסיבי, ובמקביל מסתירה, מתעלמת, משתיקה ומכחישה את הנרטיב האחר (רובינשטיין, 2006).
כיום, כאשר ישנו שינוי עמוק בחברה, ההופכת לפחות מיליטריסטית, גם התקשורת חוששת פחות לגעת בנושאים ביטחוניים. ישנה ביקורתיות רבה יותר מצד התקשורת כלפי הצבא מאז שנות התשעים (Peri, 1996). מלחמת הברירה בלבנון והדילמה המוסרית שהיתה בזמן האינתיפאדה הראשונה יצרו משבר ביחסים שבין הצבא לחברה האזרחית, שהתבטא במספר דרכים. בחינה של הספרות, התיאטרון, הקולנוע והאומנות הפלסטית, אשר היו בעשור שמאז מלחמת לבנון, עזרו להבין כי האליטה התרבותית היא המובילה את הטרנד האנטי-מיליטריסטי, ובמקביל העמיקו את הקרע ביניהם לבין האליטה הפוליטית- גם זו של תנועת העבודה וכמובן שגם זו של המחנה הלאומי. הגיבור בסרטים הוא כבר לא המאצ'ו הלוחם, ומחזות אנטי-מלחמתיים עברו מתיאטרון השוליים ללב העשייה האומנותית.
המאבק למען חופש העיתונות בישראל הינו מאבק מתמיד, אשר נע בין השאיפה לליברליזם ודמוקרטיזציה, אשר אפיינה את מדינת ישראל מראשיתה, לבין התרבות המיליטריסטית המתבטאת ברצון לשמור על חיסיון בכל הקשור לביטחון הלאומי. אמנם נעשתה התקדמות לא קטנה לאורך השנים, אך העובדה שעדיין נעשה שימוש באמצעים חוקיים ישנים (פקודת העיתונות מ-1933) מלמדת כי ישנה עוד דרך ארוכה. ישנם אנשים הטוענים כי האשמה בבעייתיות הטמונה בחוקים ישנים אלו היא בכך שהם לא נחקקו על ידי מחוקקים ישראלים, אולם העובדה שעברו למעלה מ- 50 שנה מאז שנכנסו לתוקף החוקים הללו (Lahav, 1993). בשנים האחרונות ישנן אמנם הצעות חוק שמטרתן להחליף את החוקים הקיימים, של חברי כנסת כמו זהבה גלאון ודב חנין, אך עד עתה אף אחת מהן לא עברה בכנסת

סיכום ומסקנות
בעבודה זו ביקשתי לבדוק את מצב הפיקוח הקיים בישראל בכל הנוגע לתקציב הביטחון. חשיבותו של התקציב ברורה וידועה, והעובדה שהוא מרכיב מרכזי בתקציב הכללי של ישראל מעצימה זאת.
הבדיקה העלתה כי למעשה אף אחד מהגורמים אשר אמורים ויכולים לבצע פיקוח ובקרה ברמה כזו או אחרת לא עושים את עבודתם נאמנה. התמונה שמצטיירת סביב הנושא היא של מעין הסכמה רחבה באשר לצורך בתקציב ביטחון רחב. ישנה עמימות סביב התקציב, והדבר תורם להיעדר הפיקוח. מדובר על מעין מעגל קסמים.
גם כאשר נעשו שינויים משמעותיים יחסית בתקציב, מעולם לא היתה בדיקה יסודית אמיתית של מרכיבי התקציב ומבנהו. היו מספר ועדות לאורך השנים, שחלקן הוקמו במיוחד לטובת הדבר, וגם דו"ח של מבקר המדינה בנושא, אך אף גורם בעל כוח לשנות לא עשה דבר.
גם ועדת מרידור (שבראשה עמד השר לשעבר דן מרידור), שהיא הועדה האחרונה שעסקה בין השאר בנושא קבלת ההחלטות במערכת הביטחון, המליצה ,בדומה לוועדות קודמות, כי המועצה לביטחון לאומי תהיה גוף המטה המרכזי של הממשלה – ותכלול מטה קטן למודיעין לאומי. בנוגע לתקציבי הביטחון, הוועדה המליצה לשמור על תקציב הביטחון תוך ירידה קטנה – אך במקביל לקבוע תקציב לחמש שנים מתוך הנחה שהצמיחה הכלכלית בישראל תימשך (שיף, 2006). מיותר לציין כי עד היום, יותר משנה לאחר שהתקבלו מסקנותיה של הוועדה, לא נעשה דבר בנידון. הבעיה היא לא עם הנהלים או יכולת הפיקוח, אלא הגישה, הנובעת מהקונצנזוס הרחב סביב נושא הביטחון בחברה הישראלית.
בשנת 2005 פרסם מבקר המדינה דו"ח בנושא קביעת תקציב הביטחון, ובו הוא ביקר את הנושא באופן חריף. אף חבר כנסת לא קרא את הדו"ח ולא ניסה לבדוק את הנושא או להעלות סייגים. במקום שהדו"ח ישמש כלי לחבר כנסת כלשהו לצאת בהצהרה כלשהי, זה עבר בדממה.
בדו"ח מבקר המדינה 56א', שעסק בין השאר בנושא קביעת התקציב נכתב כי "על אף מורכבות תהליך הכנת תקציב הביטחון, הוא אינו מוסדר במשרד האוצר באמצעות מסגרת נהלים ברורה ושיטתית. משרד האוצר אינו מקיים הליך סדור של תיעוד שלבי העבודה בתהליך הכנת תקציב הביטחון, לרבות ניירות עבודה, סיכומי דיונים והנחיות לביצוע; תיעוד הנדרש לא רק לשם ניהול תהליך בהיר וסדור, אלא גם לשם קיום בקרה עליו, לימוד והפקת לקחים". עוד נכתב בדו"ח כי "תהליך קביעת המסגרת לתקציב הביטחון מתקיים ללא התיאום ושיתוף הפעולה הדרושים בין משרד האוצר לבין משרד הביטחון. זאת, תוך קיומם של פערים גדולים בין עמדותיהם של שני המשרדים, בין היתר, בנוגע לתחשיב בסיס תקציב הביטחון, נוכח שינויי חקיקה, החלטות ממשלה וסיכומים שסיכמו ביניהם". הדברים למעשה מדברים בעד עצמם, ובכל זאת עדיין לא ננקטו צעדים לשנות את המצב הקיים.
בינתיים מי שמשלם את המחיר הם אזרחי המדינה, אשר זוכים לפחות השקעה בתחומי תשתיות, חינך, חברה ועוד. ישנה הזנחה מתמשכת בתחומים אלו בשל התודעה הלאומית הקיימת מאז קום המדינה בדבר חשיבות הביטחון מעל לכל. למעשה יש שיעבוד של משאבים רבים לטובת ענייני הביטחון ואין התנגדות רחבה לכך (טל, 1996). למעשה יש כאן מצב שבו לאנשים אין את ההבנה לגבי הדרך שתוכל לשפר את מצבם, וכנראה שהם גם לא רוצים להבין זאת. מהלך ציבורי רחב הוא דבר שלא ניתן להתעלם ממנו, ולפיכך ישנו למעשה שימוש בפוליטיקה של המונים (ולצר, 1996) על מנת לשמר את המצב כפי שהוא.

בריטניה, צרפת או יפן

5 בדצמבר, 2009

בריטניה, צרפת או יפן (SIPRI, 2005). בזירה האזורית, שבה ישראל היא הכי קרובה למודל המדינה המערבית, התקציב דומה לחיבור תקציביהן של השכנות" מצרים, ירדן, סוריה ולבנון ומחצית מזה של ערב הסעודית יחדיו (Shiffer, 2007). בעבר היתה ההשקעה אכן מהגבוהות בעולם, ולאחר כל מלחמה היתה קפיצת מדרגה בנושא, כך גם לאחר מלחמת לבנון השנייה. אחוז תקציב הביטחון כיום אמנם נמוך יחסית מהמצב שהיה בעבר, אולם יש לזכור כי מאז שנות התשעים עלה התמ"ג באופן משמעותי, ובפועל מבחינת כמות הכסף המושקע בביטחון עדיין מדובר על עלייה (על פי נתוני משרד האוצר שפורסמו באתר האינטרנט שלו).
כאשר מחשבים זאת כאחוז מהתל"ג אז הפערים אף גדלים עוד יותר – מדינות מערביות משקיעות בממוצע 2-3% מהתל"ג בביטחון ואילו בישראל מדובר על 9%. כאשר משווים למדינות במזרח התיכון כמו מצרים, אירן ותורכיה מדובר על 3-6%. ישנן מדינות באזור, כמו ירדן וסוריה, אשר משקיעות אחוז גבוה יותר מהתל"ג בביטחון (Shiffer, 2007).
הכנסת עצמה, אשר היא למעשה הגוף שאמור לאשר ולבקר את תקציב הביטחון, מתקשה בכך. בתחילת דרכה של המדינה, בשנות החמישים, כלל לא הובא תקציב הביטחון לאישורה של הכנסת או אפילו לידיעתה (Peri, 1983). כיום ישנן שתי ועדות העוסקות בתקציב הביטחון: ועדת חוץ וביטחון וועדת תקציב הביטחון (המורכבת מחברים בועדת חוץ וביטחון וחברים בועדת הכספים). התלונות הן בעיקר על הקושי בהבנת הנתונים, הדרישות וחוסר ביועצים מקצועיים (Steinitz, 2007). גם המועצה לביטחון לאומי, שהיתה אמורה להיות גוף מייעץ לממשלה ולעומד בראשה, כנגד משרד הביטחון וצה"ל, לא מצליחה לבצע את עבודתה (פדהצור, 1999). המועצה הפכה למעשה לגוף חסר שיניים למרות הצהרות של ראשי ממשלה שונים בדבר רפורמות שאמורות לתת לה יותר סמכויות וכוח.
בנוסף ישנן תלונות בוועדות הכנסת על כך שלא מסופק להם כל המידע הרלוונטי על מנת לגבש אלטרנטיבה ראויה או אפילו להבין את הצרכים שמהם נגזרות הדרישות השונות המרכיבות את התקציב, כפי שאמר ב-1977 מי שהיה יושב ראש ועדת הכספים שנים רבות, ישראל קרגמן, "כשהוא אומר לנו שיש צורך בתוספת טילים או טנקים, גם אם יש מישהו בוועדה שחושב אחרת, מי אנחנו שנחליט על כך? הרי איננו מבינים בזה" (Peri, 1993). גודלו האמיתי של תקציב הביטחון נחשף באופן פומבי רק לאחר שהתקבל, והדבר מקשה על מליאת הכנסת בעבודתה העיקרית – חקיקה ובקרה על פעולות הממשלה, ובמקרה זה ספציפית על משרד הביטחון (דו"ח מבקר המדינה, 2005).
תהליך העברת התקציב עצמו לוקה בחסר גם בשל קיומם של שני מסלולים מקבילים: בראשון מועבר תקציב הביטחון בממשלה ולאחר מכן בכנסת עצמה, ואילו המסלול השני הוא כזה שבו בפועל דורשת מערכת הביטחון תוספות תקציב, ואכן מקבלת אותן באישורו של ראש הממשלה, אך הדבר לא עובר את אישורה של הכנסת. הדבר פוגע בפיקוח הפרלמנטארי, ובתהליך התכנון של הפעולות של מערכת הביטחון ושאר משרדי הממשלה, מהם ממומנת התוספת התקציבית שמקבלת מערכת הביטחון (דו"ח מבקר המדינה, 2005).
הממשלה עצמה מתקשה אף היא בכל הנוגע ליחסי הצבא-ממשלה. מדובר על כך שלמעשה מאז עזב דוד בן גוריון את תפקידו כשר הביטחון, במקביל לכהונתו כראש הממשלה, היחס המתקיים בפועל בין הממשלה לבין הצבא התהפך. החזון של בן גוריון, כפי שביטא אותו במכתב ששיגר לרמטכ"ל השני, יגאל אלון, בתחילת כהונתו, מדבר על כך שהצבא למעשה אינו מחליט וקובע דבר. בן גוריון קבע כי כל העניינים החיצוניים לצבא הקשורים לביטחון לא ייקבעו על ידי הרמטכ"ל, אך גם ענייניו הפנימיים של הצבא: המבנה, משימות, אסטרטגיות ואפילו הסכמי שלום (בן גוריון, 1971). הבעיה היא שמאז בן גוריון נהנה הצבא מחופש פעולה גדול למדי בפועל (Bar-Or, 2006). בתקופת כהונתו של בן גוריון כשר הביטחון, במקביל לתפקידו כראש הממשלה, הוא לא היה מוכן לשתף שרים אחרים בהחלטות ביטחוניות, ונימק זאת בפיקוח הכריזמטי שלו עצמו וכן בסמכותו הביטחונית העליונה. גם כאשר הסכים לבסוף למינוי מעין מטבחון בטחוני עדיין לא עשה בו כל שימוש בחלק גדול מההחלטות, כמו למשל ההכנות למבצע קדש (בן מאיר, 1987).
מבקר המדינה, אשר עורך ביקורות גם לגבי המתרחש במערכת הביטחון בכלל, ובצה"ל בפרט, מוגבל בגישתו למסמכים ותחומים המוגדרים סודיים לעיתים. הוא ו/או אנשי משרדו, אמונים על שמירה על סודיות (דו"ח מבקר המדינה, 1987). לדעתו של גייסט הפיקוח על תקציב הביטחון הינו חשוב מאוד בשל העובדה שהוא כולל כסף רב המושקע שם. בישראל הדבר חשוב פי כמה בשל האחוז המשמעותי של תקציב הביטחון מתוך התקציב הכללי (Geist, 1986). חלק קטן וסודי בדו"ח המבקר, אשר רק מעט ממנו מתפרסם, עוסק בביקורת של מערכת הביטחון. הדבר בעייתי ויוצר צורך לעבודה מעמיקה של אנשי ביקורת המדינה אך מקשה על המעקב אחר תיקון הליקויים שהתגלו. היעדר החשיפה הפומבית של הליקויים משמעה שישנו צורך במתן חשיבות גבוהה לביצוע התיקונים, בשל היעדר יכולת בקרה של תיקונם (Sivan, 2006).
בישראל לאורך השנים הוכח כי בראש סדר העדיפויות של הממשלות השונות שכיהנו היתה תמיד סוגיית הביטחון במקום הראשון. תרבות הביטחון של ישראל נובעת ממניעים שונים וניתנת להסבר בדרכים שונות (Peri, 1996), אולם השורה התחתונה בכל הנוגע לביטחון וההשקעה הכלכלית בו הינה הפניית משאבים רבים לנושא- תקציב ביטחון גבוה.
יורם פרי טוען שחוקרים סוציולוגים, מדעני מדינה וכלכלנים בדקו כיצד לא הפכה ישראל למדינת צבא של ממש. על פי ג'נוביץ ישנה חדירה של מערכת הערכים האזרחית לתוך צה"ל ולכן הצבא הפך ליותר אזרחי (Janowitz, 1960). פרי מדבר על כך שבגלל שהקונפליקט היהודי-ערבי נשאר חיצוני מבחינת החברה הישראלית בתחילת דרכה, נוצר מצב שבו גם לא הסתכלו על החברה הישראלית כחברה מיליטריסטית, ושאלת המחקר של החוקרים היתה "מדוע החברה הישראלית לא הפכה למיליטריסטית?" במקום שתהיה "האם היא הפכה למיליטריסטית?". הטענה היא שהגורם לכך הוא השימוש בפרדיגמה הפוזיטיביסטית, והפיתרון אמור היה להגיע רק בעזרת שימוש בפרדיגמה אחרת (Peri, 1996).
על פי המרקסיסטים, תנועת העבודה, שעמדה בראש היישוב היהודי לפני הקמת המדינה וגם אחריה, היתה נגד הכיוון המיליטריסטי ונטתה לכיוון סוציאליסטי. הם אף ראו בתנועות הימניות מיליציות של ממש ואף טרוריסטים. לאחר הקמת המדינה התהפכה המגמה והחלו לראות בנושא הצבאי את הפיתרון הטוב ביותר ודבר הכרחי לצורך שמירה על המדינה הצעירה. בנוסף, נאסר על פליטים פלסטינים לשוב לבתיהם, והדבר מהווה נדבך נוסף בהפיכת הבעיה הפלסטינית לחיצונית לחברה הישראלית (Carmi & Rosenfeld, 1993).
ההישגים הצבאיים והטריטוריאליים של מלחמת העצמאות, ביחד עם החיזוק והתוספת של מבצע קדש ומלחמת ששת הימים, הביאו להגברת המיליטריזם בישראל. האג'נדה הצבאית קיבלה חיזוק משמעותי. הנרטיבים של ההיסטוריה הישראלית אף הם נולדו מתוך המיליטריזם. בכך ניסו למעשה למנוע סופית חזרה של פלסטינים לישראל, ולהפוך את המדינה לבעלת לאום יהודי בלבד, ששולט על האדמה, הרכוש והממשלה (Carmi & Rosenfeld, 1993).
השגשוג הכלכלי ותוצאות המלחמה ב-1967 הביאו את האוכלוסייה היהודית להפוך לבעלת לאומיות מיליטריסטית. תקציב הביטחון הגבוה הצדיק רמה גבוהה של מוביליות כלכלית וחברתית. אם בשני העשורים הראשונים היה מיליטריזם פשוט, הרי שאחרי 1967 נוצר מיליטריזם מפותח, אשר כלל כיבוש שטחים, קיצוניות דתית, לאומנות ועליה בהוצאות הביטחון. המצב היה טוב בארץ בזכות השלל של המלחמה. המצב הביא ליצירה של יותר "תותחים" אבל גם יותר "חמאה", וכך למעשה הובטחה הישנותו של המצב (Peri, 1996).
בישראל, כך על פי גישתו הפוליטית כלכלית של שמשון ביכלר, ישנו קשר בין השינויים המבניים בריכוזיות של הבעלות בשוק, לבין העלייה בהוצאות הביטחון. הוא טוען שבישראל הדיכוטומיה שהתפתחה בין הופעת הכלכלה הגדולה, שביסודה החיבור בין שש חברות גדולות מאוחדות והומוגניות, ושל הכלכלה הקטנה, הסקטור הלא-אחיד שפעילויותיו, התנהגותו, הישגיו והשקעותיו לא מרוכזים. מאז 1957 קבוצות גדולות מהכלכלה הגדולה נכנסו לתחום הייצור הביטחוני, ובכך התחזקו על פני קבוצות הכלכלה הקטנה. מגמה דומה נרשמה עוד לפני כן גם בארה"ב. ביכלר מדבר על כך שהקונפליקט הישראלי ערבי הוא למעשה מרכיב חיוני בצמיחת הכלכלה הישראלית, ובעקבות כניסת חברות אמריקאיות המייצרות נשק למזרח התיכון הדבר רק מתחזק. זה הכרחי גם עבור השינויים המתרחשים במערכת הפוליטית-כלכלית בישראל (ביכלר, 1991).
כחלק מהשינוי שחל ביחסי הצבא-חברה אזרחית במדינת ישראל מאז מלחמת יום כיפור גם היחסים בין התקשורת לצבא השתנו. ישנו חופש גדול בהרבה עבור התקשורת. ישנה ביקורתיות רבה יותר של התקשורת כלפי הצבא ושחיטה של פרות קדושות. החדירה היא לתחומים שלא נגעו בהם קודם לכן, בין השאר הודות לירידה בהיקפה של הצנזורה. מדובר אפילו על תחום הגרעין, למרות שבו רב הנסתר (או ליתר דיוק הנאסר לפרסום) על הגלוי (המותר לפרסום), וההסתמכות היא בעיקר על "מקורות זרים". ההסברים לכך הם שונים: יש כאלו הנועצים זאת בשינויים המבניים והפונקציונאליים של התקשורת בשנים האחרונות (Nossak & Limor, 2005). אחרים מסבירים זאת בעזרת העובדה שמדובר בחלק ממגמה כללית של ירידת המדיניות הריכוזית, שהצבא הוא אחד ממאפייניה המרכזיים, ועליית החברה האזרחית ותהליכים של אינדיבידואליזציה שהתבטאה בדרישה של האזרחים לקחת חלק גדול יותר בקבלת ההחלטות, כולל אלו הנוגעות לנושא הביטחון הלאומי (Peri, 1998).

משרד האוצר

5 בדצמבר, 2009

1: זהו הגורם העיקרי אשר מתעמת עם מערכת הביטחון סביב נושא תקציב הביטחון. הוא שואב את כוחו מעצם העובדה שהוא שולט בתקציב הממשלה, ובתפקידים חשובים נוספים. שרי אוצר רבים נהנו ממעמד גבוה בממשלה, למרות שאין מדובר בהכרח במשרה כה חשובה, כפי שקורה בדמוקרטיות אחרות, בדרך לתפקיד ראש הממשלה.
2. ראש הממשלה והממשלה: הממשלה, תחת הנהגתו של ראש הממשלה, פועלת כדירקטוריון אשר אחראי על גיבוש המדיניות וקבלת ההחלטות. מנגד, אין להם צוות יועצים מקצועיים אשר יכול לעזור להם בתהליך קבלת ההחלטות בנושאים השונים שבתחום אחריותם. לחברי הממשלה גם אין תמיד זמן ללמוד את הנושאים עצמם לעומק. בענייני ביטחון לאומי חשובים בדרך משאירים את ההחלטה לראש הממשלה עצמו, שלעיתים קרובות הוא בעל רקע ביטחוני עשיר, אך גם עסוק מאוד עם רבים אחרים.
ב- 1999 החליטה הממשלה על הקמתה מחדש של המועצה לביטחון לאומי, אשר תהווה מעין יחידת מטה של הממשלה בכל הנוגע לנושאים של ביטחון לאומי, ותכין חומר רוקע לישיבות ממשלה בנושא. למרות זאת המועצה לא הצליחה לבצע את תפקידיה באופן אפקטיבי, בעיקר בגלל השרים, אשר חששו מהאפשרות לאבד את יכולתם להשפיע, וחוסר הרצון של ראש הממשלה להתנגד ללחץ השרים.
5. הכנסת: מאז ומתמיד עסקה הכנסת בשאלות ביטחון ותקציב הביטחון דרך שתי ועדות חשובות: ועדת חוץ וביטחון וועדת תקציב הביטחון, הכוללת חברים מוועדת חוץ וביטחון ומוועדת הכספים.
צעד נוסף שניסו לעשות בכנסת הוא הכנסת רפרנט מיוחד ממשרד האוצר למשרד הביטחון על מנת שיילמד את מרכיבי תקציב הביטחון, אבל הצבא למעשה מנטרל אותו.
6. התעשיות הביטחוניות: מדובר על תעשיות מודרניות ומתוחכמות, אשר מהוות חלק חשוב בייצור התעשייתי של ישראל, תעסוקה וייצוא. באופן טבעי הם מעוניינים להגדיל את המכירות שלהם לצה"ל, הן בשל ההכנסות הישירות הצפויות להם מכך, והן בשל ההשפעה של הדבר על המכירות שלהם ברמה הבינלאומית. מכיוון שהיצוא חשוב עבור הרווחיות של התעשיות הללו, וליכולתן לפתח מוצרים עבור צה"ל, ולפיכך יש אינטרס ברור שלהם להגדלת התקציב המוקצה לטובת רכש מהם. בשל כך פועלים ראשי התעשיות הביטחוניות, שלרוב הם אנשים המגיעים מתוך מערכת הביטחון, למען הגדלת תקציב הביטחון, והמרת המענקים מארצות הברית לשקלים לצורך רכש בתוך המדינה.
בנוסף, צה"ל משקיע כל שנה מיליארדי דולרים במערכות נשק מתוחכמות ומתקדמות, אך הבעיה היא שלא צריך אותן, והבעיה הגדולה יותר היא שבשל הסודיות האופפת את עצם תהליך פיתוחן לא ניתן לדעת על כך ולפקח על ההשקעה.
7. הציבור והתקשורת: הגישה שיש לציבור הרחב למידע הקשור לענייני ביטחון הינה מוגבלת. נדמה שבשנים האחרונות יותר ויותר מידע הפך לזמין לציבור הרחב בזכות חוק חופש המידע, וגם תודות לעיתונאים, שבדרך מקבלים מידע רב, אך לא תמיד יכולים לפרסם אותו מטעמי ביטחון אבל גם בשל מחויבותם למקורות שלהם.
מאז 1973 ישנו שינוי ביחסים שבין התקשורת למערכת הביטחון, והדבר אף התחדד עוד יותר מתחילת שנות התשעים. מדובר על טון ביקורתי ולעיתים אף תוקפני שבו נוקטת התקשורת כלפי הצבא. בעבר היתה התקשורת מתרפסת הרבה יותר ושיתפה פעולה לחלוטין עם מערכת הביטחון. למרות השינוי עדיין התקשורת מקדמת את האתוס המיליטריסטי הכוחני היהודי-ישראלי ואתוס המלחמה. יש כאן תפקיד חשוב בעיצוב דמות האויב שממול (בין אם מדובר על פלסטינים, ערבים או זרים אחרים) (Peri, 2007).

ניתוח
ישראל הינה אחת המדינות עם התקציבים הגבוהים ביותר המופנים לנושא הביטחון, כאחוז מתוך התקציב הכללי וכן כאחוז מתוך התוצר הלאומי הגולמי (התל"ג). ההשקעה בביטחון במדינות המערב- ארצות הברית ומדינות מערב אירופה, הינה דבר הנתון להשפעת דעת הקהל ולחצים ציבוריים (Eichenberg & Stoll, 2003). היחס במדינות אלו הינו הפוך. ככל שהתקציב המופנה לטובת ביטחון עולה כך תקטן התמיכה הציבורית בו. הדבר נבחן בעיקר על רקע של השינויים שחלו במערב לאחר תום המלחמה הקרה. התמוטטות ברית המועצות היתה תוצאה של קריסה כלכלית של המעצמה הקומוניסטית אשר לא יכלה לעמוד במרוץ החימוש שנוצר בינה לבין ארצות הברית. בעקבות סיום המלחמה הקרה לא היה יותר צורך בהפניית תקציבים גדולים לטובת הביטחון ודעת הקהל דרשה הפנייה של אותן השקעות לאפיקים חברתיים יותר ולצמיחה כלכלית, כפי שאכן נעשה ברוב המקרים.
הצורך להגדלת תקציב הביטחון התעורר מחדש בעקבות שתי המלחמות שניהלה ארצות הברית במפרץ הפרסי ואירועי הטרור העולמי, ובראשם פיגועי ה-11 בספטמבר. למרות שבתחילה נהנה הממשל בוושינגטון מתמיכה רחבה בהגדלת ההוצאות לביטחון, הדבר היה בעל תוחלת קצרה והקולות בציבור התהפכו. תהליך דומה התרחש גם באירופה, אך שם לתמיכה הציבורית בהגדלת התקציב היתה תוחלת קצרה אף יותר. הבעיה המרכזית בהגדלת תקציב הביטחון הנה בכך שהכספים שנוספים עשויים לרוב לבוא על חשבון השקעה בתחומים חברתיים ותשתיות וייפגעו בכך בצמיחה הכלכלית.
במדינות מערב אירופה וארצות הברית ישנה תגובה הפוכה של ציבור האזרחים לעלייה בהוצאות הביטחון. מדובר על כך שבמידה וההוצאות עולות התמיכה יורדת (Stoll, 1992, Soroka & Wlezien, 2002). ישנו למעשה מעין מרחב תמרון ציבורי שבו האזרחים מקבלים את פעולות הממשלה לכאן ולכאן, אך כאשר ישנה חריגה ממרחב זה אזי הציבור ידרוש חזרה לתחום המקובל (Stimson, 1999). ישנה התנגדות גדלה וגוברת של ציבור האזרחים להגדלת הוצאות הביטחון, במיוחד כאשר הדבר נעשה על חשבון תחומים חברתיים (Eichenberg & Stoll, 1989).
מחקר שנערך בארצות הברית בנושא מידת ההשפעה של דעת הקהל על הממשלה בכל הנוגע להוצאות הביטחון העלה כי אכן ישנה השפעה שכזו. המחקר אמנם לא מראה את הדרכים המדויקות בהן, אם בכלל, משתמשים מקבלי ההחלטות במידע לגבי הדעות של הציבור (Hartley & Russet, 1992). יתכן שניתן לראות את תרבות הסקרים, שבה מזמינים פוליטיקאים כאלה ואחרים סקרים, את הכלי בעזרתו נעשה הדבר. ראשי ממשלה בישראל, כמו גם מנהיגי המפלגות הגדולות, מחזיקים כיום יועצי סקרים אישיים כחלק ממערך התקשורת שלהם. מחקר דומה לא נערך בישראל עדיין, וייתכן שהממצאים של מחקר שכזה יהיו שונים במקרה הישראלי, אולם ניתן לשער שבשל תהליכי הגלובליזציה והאמריקניזציה העוברים על החברה הישראלית ייתכן שבכל זאת ישנם דברים משותפים גם בנושא זה. בנוסף התקשורת אמנם משפיעה אמנם על דעת הקהל, אך אין כאן ערובה לכך שהתקשורת משפיעה גם על מדיניות הממשלה. כלי התקשורת משמשים גם כאמצעי השפעה של הציבור (Page, Shapiro & Dempsey, 1987).

ההשקעה הישראלית בביטחון כיום, כאשר מחושבת כאחוז מתוך התקציב השנתי הכללי של הממשלה, איננה בהכרח מהגבוהות בעולם- גם בהשוואה למדינות הערביות. התקציב של 2004 הוא במקום ה-12 בעולם, וזהה לזה של קנדה, טורקיה ואוסטרליה, ומהווה רבע מזה של

הניסיון של אדם

5 בדצמבר, 2009

ני מספר חודשים לבש עדיין מדים ונשא דרגות של גנרל, להגיע למשרה ציבורית, מעלות דאגה בדבר האפשרות כי ההחלטות שנטל במסגרת מילוי תפקידו הצבאי בחודשים האחרונים היו מונעות ממניעים פוליטיים (אורן 2003). זו דוגמא אחת לבעייתיות הקיימת בחוסר הודאות שישנה במעבר בין הספרות הפוליטית והצבאית. במשך שנים לא היו גבולות ברורים בין הרשויות הצבאיות והאזרחיות בישראל. במודל הממשלתי הישראלי לא היה תואר של מפקד בפועל של הכוחות המזוינים (Hofnung, 1996).
נקודת המפנה ביחסים הללו היתה ב- 1967, כאשר עבר בכנסת חוק יסוד: הצבא, אשר מיועד להגדיר מפורשות את היחסים בין הצבא לפוליטיקה בישראל. עד היחסים אופיינו בדו-משמעותיות לגבי המקור של הסמכות: ראש הממשלה, הממשלה, שר הביטחון, הרמטכ"ל והכנסת. המצב הזה שרר עד מלחמת יום כיפור. התוצאה היתה שהמצב הזה לא יכול להמשך עוד, במיוחד בעקבות מסקנות ועדת אגרנט אשר ניתחה את תהליך קבלת ההחלטות הלקוי שהיה במלחמה. הועדה הגיעה למסקנה כי יש להגדיר ולהסדיר את היחסים בין הפוליטיקה לצבא באופן חוקי ורשמי.
על מנת להבין את המורכבות של הסמכות החוקית של הממשלה כמפקדת העליונה של צה"ל חייבים לזכור כי יחסי המדינה-צבא בישראל מבוססים על טבעה הלא רשמי של המערכת הפוליטית והתרבות בהקשר זה. הרשת הלא רשמית הזו התפתחה בעקבות חוסר האבחנה הברורה בין התחום הפוליטי לצבאי, היעדר חקיקה רשמית המסדירה את היחסים, ובשל הצורך לשמור על יחסי העבודה תקינים בין הסקטורים הללו בשלושת העשורים הראשונים של המדינה.
חוק יסוד:צה"ל נועד לפתור את הליקויים שהתגלו במלחמת יום כיפור. החוק קבע כי הרמטכ"ל כפוף לממשלה ונתון למרותו של שר הביטחון. הדבר קובע כי הממשלה, כגוף קולקטיבי, הינה המפקדת העליונה והבלתי מעורערת, אשר יכולה לבטל פקודות שניתנו על ידי שר הביטחון, שהוא למעשה האדם שבאופן חוקי אמור ליישם את מדיניות הממשלה. הניסוח המפותל הזה השאיר מרחב גדול מאוד לתמרון, ולמעשה לא עזר כלל לפתור את הבעיות שביחסי המדינה-צבא.
מעבר לכך, לאורך השנים, אפילו ניסיונות חלקיים ליצור פיקוח רשמי של הממשלה על הצבא, בעזרת גופי ייעוץ מקצועיים נבלמו על ידי מכשולים שונים. למרות ייסודה של המועצה לביטחון לאומי במשרד הממשלה מוגדרת בחוק יסוד:הממשלה, היא מעולם לא הגשימה את יעודה באופן מוצלח. המינוי של דמויות מדרגים נמוכים ולא משפיעים למועצה בזמן ממשלות שמיר ורבין גרם לכישלון, בין השאר גם בשל דרך קבלת של שני האישים, אשר השאירה מרחב מצומצם מאוד להתייעצות.
הואקום מולא על ידי הצבא, אשר הצעותיו והמלצותיו בתחום הפוליטי-צבאי אומצו על ידי הדרג הפוליטי. הצבא נוהג על פי ההוראות של הפיקוד- כפי שנדרש בכל ארגון צבאי. המעמד של צה"ל התחזק עוד יותר לאור העובדה שהוא למעשה קבע את סדר היום הציבורי, והפך את היועצים הצבאיים והביטחוניים של ראש הממשלה ושר הביטחון לחסרי ערך. המועצה לביטחון לאומי הפכה לגוף שניסה למעשה ללכת בין הטיפות ולהשתדל שלא לפגוע במעמד הצבא (Bar-Or, 2006).

ישראל היא מדינה קטנה אשר קיומה נמצא בסכנה מצד חלק משכנותיה. על מנת להתמודד עם איומים אלו היא נאלצת להשקיע משאבים רבים, אנושיים וחומריים, בפיתוח של צבא חזק- צה"ל. במשך השנים חתמה המדינה על הסכמי שלום עם שתיים משכנותיה, אך בעיית הביטחון לא נעלמה, ומבחינות רבות ממשיכה להשפיע על החברה הישראלי גם כיום.
ישנן שלושה היבטים מרכזיים לגבי הוצאות הביטחון של ישראל:
1. תקציב הביטחון: הכוונה היא להוצאות הכספיות של משרד הביטחון מתוך התקציב הכללי של הממשלה. מעצם כך הוא אינו כולל הוצאות ביטחון של משרדים ממשלתיים אחרים או גופים לא ממשלתיים, אלא אם הם מתוקצבים על ידי משרד הביטחון. מנגד, הוא כולל גם הוצאות אשר אינן מנותבות בהכרח ישירות לטובת נושא הביטחון, לפחות לא על פי ההגדרה הצרה שלו.
2. צריכת הביטחון: מדובר על ניהול חשבונות לאומי, אשר נעשה על ידי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, על פי הגדרות בינלאומיות מוסכמות. הדבר מתייחס להוצאות הביטחון על בסיס מצטבר, ההקצאה הניתנת לכל אחד ממשרדי הממשלה על פי הנושאים בהם הם מטפלים. כמו כן מדובר גם על ההקצבות של כספים לתשלומי פנסיה לאלו שפרשו והפרשת כספים לאלו שייפרשו.
3. העלות הכוללת של הביטחון: מדובר על נתון רחב המחושב על ידי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, על בסיס המלצות ועדה ממשלתית האחראית על חישוב סך העלויות הכוללות לביטחון, עבור הכלכלה הישראלית (מרידור 1995). נתון זה אינו מחושב במדינות אחרות, ולנתן לא ניתן להשוותו ברמה הבינלאומית. התוספת העיקרית שמהווה נתון זה לצריכת הביטחון היא בשיוך של כל העלות הפוטנציאלית של חיילי החובה והמילואים, כמו גם בניית מערך מקלטים עבור הסקטור האזרחי. העלות המצטברת של השימוש בקרקעות לצרכי הביטחון לא מחושב בשל קשיים מעשיים.
מבין שלושת המדדים אשר נדונו לעיל, רק צריכת הביטחון חושבה ופורסמה לאורך שנים רבות.
הוצאות הביטחון של ישראל עלו באופן דרמטי בתקופה שבין אמצע שנות השישים לאמצע שנות השבעים, כתוצאה מצטברת של מלחמת ששת הימים, הפריסה של צה"ל בשטחים שנכבשו, מלחמת ההתשה בשנים 1968-1971, מרוץ חימוש שהתפתח בין ישראל למצרים וסוריה, ההשקעות הגדולות לביצורים בחזית בתעלת סואץ, מלחמת יום כיפור ב- 1973 והבנייה מחדש המאסיבית של צה"ל אחריה. עד לשנת 1975 הגיעו ההוצאות הביטחון לפי חמש מרמתן עשר שנים קודם לכן, והחלק שלהן בתל"ג זינק מ- 10% ל- 32%.

1. הצבא: צה"ל הינו משתתף חזק מאוד בדיון. הוא נהנה מדרגה גבוהה של יוקרה ועמדת כוח חזקה בישראל, הוא מודע לכך ומשקיע הרבה בעבודת מטה. יש לו מערכת לתכנון לטווח, והוא מציג את טיעוניו באופן יעיל. בזכות הצוות המקצועי שלו, והמידע הרב שבידיו, הוא בדרך כלל שולט ללא עוררין בדיונים בפורומים שונים של הממשלה. יש לציין, מנגד, כי הסכנות הטמונות במצב שכזה קטנות בשל העובדה שהצבא רואה עצמו חלק מהחברה הישראלית ומקבלת את עליונותן של הרשויות האזרחיות.
2. משרד הביטחון: בעיקרון אמור משרד הביטחון לייצג את חוות הדעת האזרחית אל מול הצבא, ולאכוף אותה. בפועל מי שנושא בתפקידים הבכירים במשרד הביטחון הם בדרך כלל אנשי צבא, אשר מקבלים ומקדמים בדרך כלל את העמדות של צה"ל. בכל הנוגע לתקציב הביטחון, מדובר על גורם חלש למדי, אשר מסתמך מאוד על עבודת המטה של צה"ל.

התל"ג עלה אף הוא במקביל

5 בדצמבר, 2009

פתיחה
תקציב המדינה הוא אחד הדברים היחידים שנותרו עד היום יחסית בערפל הצנזורה. ישנו איסור לפרסם את נתוני תקציב הביטחון, ואפילו הסכום הכולל שלו מתפרסם רשמית רק באיחור של כשנה באופן קבוע. בכנסת עצמה גם כן ישנן טענות אשר לעובדה שחברי הכנסת בעצמם לא תמיד מודעים לכל סעיפי תקציב הביטחון, שאותו הם אמורים לאשר.
בעבודה זו אני מעוניין לסקור את המנגנונים והגופים האמורים לבצע את הפיקוח והבקרה על התקציב. מדובר בעיקר על גופים רשמיים וממשלתיים, אבל לא רק: הממשלה, הכנסת, המועצה לביטחון לאומי, מבקר המדינה והתקשורת. אני מעוניין לבדוק האם מישהו מהגופים הנ"ל אכן מבצע את עבודתו, ואם לא כן אז מדוע כך הם פני הדברים. ישנה חשיבות עליונה לבצע פיקוח על התקציב הזה, שמהווה נתח משמעותי מאוד מסך כל תקציב המדינה. מדובר על כסף ציבורי המושקע במטרה שהיא לכאורה לטובת הכלל- הביטחון של אזרחי ישראל כקולקטיב, ואשר מגיע, בין השאר, גם ממיסים ותשלומים נוספים מהאזרחים למדינה.
השערת המחקר שלי היא שבשל תרבות הביטחון המפותחת הקיימת בישראל אין כנראה סיכוי אמיתי להיווצרות של מנגנוני פיקוח יעילים. מדובר אמנם על הנחה פסימית למדי, אולם ניסיון העבר, כפי שיתואר בחלק הבא, הרקע, מלמד כי לא נעשה דבר.

רקע
יניב מדבר על כך שנטל הביטחון בישראל הוא ללא אח ורע בכל העולם: "אף שדמוקרטיות רבות בעולם מקיימות ממסד ביטחוני אדיר, בשום מקרה אין שיעור הגיוס וההוצאה לביטחון מתקרבים בהן למה שהיה מקובל בישראל אפילו בשנותיה הרגועות ביותר" (יניב, 1994). בישראל ההכרעה הפוליטית היא כזו שכרגע אחוז התל"ג המופנה לטובת נושא הביטחון הוא סביב ה- 10% (המספר הרשמי). יש דברים רבים אשר לא נכללים בנתון הנ"ל מפני שהם לא רשמיים, כמו למשל תוכנית הגרעין (אשר ככל הנראה מצריכה השקעה גדולה מאוד), הרווח שהיה למשל החיילים היו כוח עבודה, אבטחה ועוד. ההערכה היא שהנתון עשוי להגיע ל- 15%. במדינות דמוקרטיות אחרות זה יכול לנוע בין 1% (יפן) ל- 3.5% (ארצות הברית). הדבר קורה מפני שהציבור הישראלי חושב שאין ברירה, ולטובת הביטחון צריך להקריב הכל: עוני, אבטלה וכו'. אין דיון אמיתי סביב הדבר.
כל שנה מעביר משרד הביטחון את דרישתו לתקציב למשרד האוצר, בדרך כלל מדובר על כמה מיליארדים יותר מאשר בשנה שלפני כן. הדרישה מגיעה אל פקידי האוצר אשר מרכיבים את התקציב, ואז מה שקורה בדרך כלל הוא שהאוצר אומר שאין כסף ושזה פורץ את מסגרת התקציב. השלב הבא הוא הליכה משותפת לראש הממשלה, שבדרך כלל מחליט להוסיף כסף, אבל לא כמה שרצה משרד הביטחון. מעולם לא היה דיון אופטימאלי לגבי כמה צריך להיות התקציב. ראש הממשלה מעולם לא קיצץ בתקציב הביטחון באופן משמעותי. הרבה פעמים מה שקורה הוא שהצבא בא וטוען שקיצצו לו את התקציב, אבל מדובר על הסכום שלא הסכימו להוסיף לו לתקציב- הפחתה בגידול של התקציב. לאחר מכן, מה שקורה בפועל, הוא שבמהלך שנת התקציב עצמה נהנה משרד הביטחון מהאפשרות לשינויים בתקציב, או במילים אחרות- תוספות (טוב, 2005).
ישנה עלייה משמעותית בגודלו של בתקציב הביטחון אחרי כל מלחמה מבין מלחמות ישראל. ב- 1972 היווה נושא הביטחון 19.4% מהתקציב הממשלתי כולו, ואילו בעקבות מלחמת יום כיפור היתה עלייה לכדי כשליש מהתל"ג כולו (Horowitz, 1992). לשיאו הגיע התקציב ב- 1985 כאשר היה מדובר על 47.5% ( Kleiman & Pedatzur, 1991). בשנות התשעים היתה אמנם ירידה משמעותית של תקציב הביטחון, לדוגמא- 9.5% ב- 1995, אך באותן שנים באופן משמעותי מאוד. גם לאחר המלחמה האחרונה (מלחמת לבנון השנייה) נרשמה עלייה בתקציב הביטחון.
גיבוש תקציב הביטחון הוא דבר ייחודי. עד לפני חמש שנים היתה ועדה מיוחדת בכנסת שדנה בנושא. הועדה הורכבה מחברים בועדת חוץ וביטחון וחברים בועדת הכספים. פעם בשנה היו אוספים אותם ב"בור" ומציגים בפניהם את מרכיבי תקציב הביטחון והדרישות לשנה הבאה. עם השנים הם הבינו שזו בסך הכל הצגה, ועבור חלקם זה היה מרשים להיכנס ל"בור". במשך הזמן הם הפסיקו להגיע להצגה הזו, והשיא היה כאשר באו רק שניים, ואז הוחלט על הקמת ועדה חדשה ומיוחדת- ועדת תקציב הביטחון. מדובר על ועדה קטנה יותר שחבריה יתמחו בנושא. הבעיה היא שהועדה מתפקדת בפועל כמו קודמתה. ישנו ריטואל קבוע שבו בכל שנה קורא יושב ראש הועדה להעלות את תקציב הביטחון.
במקביל לתפישה שהאיום הקונבנציונאלי נעלם עם סיום המלחמה הקרה, תקציבי הביטחון במדינות רבות צומצמו, ותוכניות פיתוח נשק גדולות הואטו במדינות שהן יצרניות הנשק העיקריות. במדינות רבות, מערביות ולא מערביות, הייצור בתעשיות הצבאיות צומצם באופן משמעותי וחלק מקווי הייצור נסגרו. באמצע שנות ה-90, בעקבות שורה של תהליכי מיזוג, רכישה ורציונאליזציה, תעשיית הביטחון העולמי הפכה להרבה יותר מרוכזת, בייחוד בארצות הברית, שבה מספר היצרנים העצמאיים צנח מ-20 לארבעה בלבד. השינויים הללו לוו על ידי תהליך הגלובליזציה של היצוא הביטחוני ועליית חברות נשק בינלאומיות, במיוחד בשלב של הקבלן המתווך, במערב.
זמן קצר לפני הבחירות ב- 2003 הרמטכ"ל דאז, שאול מופז, סיים את שירותו הצבאי ומונה לשר הביטחון בממשלתו הראשונה של אריאל שרון. חוק הצינון הישראלי אומר שעל קצין בכיר שהשתחרר מהצבא להמתין תקופה של שנה עד אשר יוכל להתמודד על מקום בכנסת. למרות שהחוק אינו מתייחס למינוי שרים, הדבר גרר ביקורת רבה על כך שנראה כי מופז ישמש כמעין רמטכ"ל-על. בית המשפט העליון נזף אף הוא במופז על כך שניסה להיבחר לכנסת לפני תום תקופת הצינון שלו.

הנ"ל ניתן לתייג את הנשים, לפחות ברובן

5 בדצמבר, 2009

שבפורום גם ממניעים אגואיסטים- סוג של התפרקות מנטאלית או תרגול של דברים שלמדו במסגרת כזו או אחרת.
תיאורית הזהות החברתית מדברת על כך שהאדם רוצה להשתייך לקבוצה מסוימת על מנת להעצים את ההערכה העצמית שלו. הוא מעוניין להיות מזוהה עם הקבוצה, הנורמות שלה וערכיה. המניע הזה עשוי להסביר את הצורך שחשה מאבי להימנות על קבוצת נשות הפורום. מאבי עצמה היא ככל הנראה בעלת בעיות מנטאליות מסוימות שגרמו לה לחוש בצורך בקרבה והאמפטיות של הנשים לאחר שצפתה באינטראקציה של הפורום- בחום והאהבה שמרעיפות הנשים אחת על השנייה ובייחוד על נשים הנמצאות במשבר כזה או אחר. בפורום נוצרה קבוצת ליבה שעקבה באדיקות אחרי השלבים בהיריון המפוברק של מאבי, עודדה ותמכה ויצרה למעשה הרגשה של קהילה ומחויבות, שהתבטאה לאחר היעלמה של מאבי מהפורום, לפני שנחשפה התרמית.
בארנט ובוארקל מדברים על כך שאלמנט בעייתי בפורומים העוסקים בנושאים רפואיים ומספקים תמיכה בנוגע לבעיות כאלו ואחרות, הוא המתחזים- אנשים המציגים עצמם ככאלו החווים את אותם הדברים כמו חלק מהמשתתפים. אותם מתחזים מעוניינים למעשה להסיט את הפוקוס של הפורום לעברם, וחולקים את ההתרחשויות והרגשות המזויפים עם שאר המשתתפים. למרבה הצער, גילוי של התחזות שכזו עשוי להיות הרסני עבור המשתתפים והפורום עצמו, בשל רגשות הולכת השולל. ישנם משתתפים החשים במצבים כאלו כאילו הם ממש נאנסו או טומאו, לאחר שהעניקו את אמונם למתחזה. בשל הסיבות הללו יש צורך לאזן את הרגשות בין אמפטיה לבין זהירות (Burnett & Buerkle).
בקהילות של עזרה הדדית, כמו בפורום הנ"ל, המשתתפים נוטים להציג עצמם תחת זהות בדויה, אך הדבר מתבטא בדרך כלל רק בשמם, מפני

ביבליוגרפיה
1. גרניט,ע. לירון,נ. "קהילות וירטואליות מבנה חברתי חדש?". מגמות רבעון למדעי ההתנהגות. מ(2) 296-315. 2000.
2. הכט, יעקב. "'השומרוני הטוב', 'המשקיף' ו-'הזר' בארגון המתקוונן". תרבות דיגיטאלית. איגוד האינטרנט הישראלי. http://www.isoc.org.il/magazine/magazine7_2.html
3. Burnett, Gary. "Information exchange in virtual communities: a typology". Information Research. 5. http://informationr.net/ir/5-4/paper82.html
4. Burnett, Gary. Buerkle, Harry. "Information Exchange in Virtual Communities: A Comparative Study". Journal of Computer-Mediated Communication. 2005.
http://jcmc.indiana.edu/vol9/issue2/burnett.html
5. Mickelson, K. D. "Seeking social support: Parents in electronic support groups". Culture of the Internet. 157-178. Mahwah, NJ: Erlbaum.
6. Preece, Jenny. "Empathic communities: balancing emotional and factual communication". Interacting with Computers. Vol. 12: 63-77. 1999. http://www.sciencedirect.com/science?_ob=ArticleURL&_udi=B6V0D-3X52W5J-6&_user=10&_coverDate=09%2F30%2F1999&_rdoc=1&_fmt=&_orig=search&_sort=d&view=c&_acct=C000050221&_version=1&_urlVersion=0&_userid=10&md5=922eaf8576ccae50073d5753011ea748
7. Reid, Elizabeth. "Informed Consent in the Study of On-Line Communities: A Reflection on the Effects of Computer-Mediated Social Research". The Information Society. Vol. 12: 169-174. 1996.
http://www.informaworld.com/smpp/content~content=a713856138~db=all
8. Resnick, Paul. Zeckhausner, Richard. Friedman, Eric. Kuwabara, Ko. "Reputation Systems". Communications of the ACM. 43: 45-48.
9. Ridings, Catherine M. Gefen, David. Arinze, Bay. "Some antecedents and effects of trust in virtual communities". "Journal of Strategic Information Systems". 11: 271–295. 2002.
http://www.slis.indiana.edu/faculty/hrosenba/www/l574/pdf/ridings_trust_virt-comm.pdf
10. Savolainen, Reijo. "Everyday Life Information Seeking: Approaching Information Seeking in the Context of 'Way of Life'". Library and Information Science Research. 17: 259-294.
http://www.viktoria.se/~dixi/BISON/resources/savolainen%201995.pdf
11. Sproull, Lee. Caryn A, conley. Jae Y, Moon. "Prosocial behavior on the Net. The Social Net: the Social Psychology of the internet. Oxford University Press.
12. Sproull, Lee. Kiesler, Sara. "Reducing Social Context Cues: Electronic Mail in Organizational Communications". Management Science. Vol. 32: 1492-1512. 1986.
http://links.jstor.org/sici?sici=0025-1909(198611)32%3A11%3C1492%3ARSCCEM%3E2.0.CO%3B2-B
13. Wellman, Barry. Gulia, Milena. "Virtual communities as communities". Communities in Cyberspace. New York. 1999.

הרשתות החברתיות באינטרנט, נאמר כי האינטרנט מהווה סביבה תומכת ומעודדת רמה גבוהה של אלטרואיזם ואף וולנטריזם. עם זאת נמצא כי באופן פרדוקסאלי גם סביבה המאפשרת לשחרר אגרסיות ברמה גבוהה. טענה זו מקבלת לבוש חדש בסביבות הוירטואליות הפרו-חברתיות (הכט).
הצלחתו של פרויקט שיתופי ברשת תלויה בדרך כלל במשתתפים עצמם. לרוב מדובר בפעילות המצריכה עבודה שלא מתוגמלת בצורה חומרית כלשהי (למעט מקרים ספציפיים מאוד) אלא דברים הנעשים בהתנדבות. נושא השיתופיות באינטרנט החל להיחקר בצורה יותר מעמיקה ורצינית בשנים האחרונות. נושא הקהילות הוירטואליות הוא אחד המרכזיים, ונושא המידע הוא מרכזי. ישנם שני סוגים של שיתופיות של מידע בקהילות הוירטואליות (Savolainen):
א. חיפוש ממוקד של מידע במסגרת של צורך מיידי.
א. השתייכות לקהילה מסוימת על מנת לחלוק מידע ולהישאר מעודכן בנוגע למידע כללי בתחום מסוים.
בסוג השני מדובר על תחומי ידע שאנשים מגלים בהם עניין, בין עם בהקשר מקצועי ובין עם על רקע של התעניינות אישית.
מדובר למעשה על קהילות לא גיאוגרפיות, שקיימת בהן תחלופה של טקסטים, ומתפקדות כמרחבים סוציאליים שבהם יש שיחות בין משתתפים הנותנים אחד לשני תמיכה סוציו-רגשית ובנוסף תחלופה פעילה של מידע. חוקרים מסכימים כי ישנה גם תמיכה רגשית הקיימת באותן קהילות וירטואליות (Wellman and Gulia).
חלק גדול מהתחלופה שנעשית בחלק מהפורומים היא מידע רגשי- תמיכה רגשית. כך גם לדוגמא בפורום "מנסים להרות" בפורטל האינטרנט של קבוצת ידיעות אחרונות- ynet. הפורום פעיל מזה מספר שנים ומספק מידע מקצועי בנושא, בעיקר בעזרת מנהלת הפורום, גילי דר, העובדת כדולה בבית החולים לניאדו בנתניה, משמשת כמדריכה בקורסי הכנה ללידה ועוסקת בפעילויות נוספות הקשורות בנושא. הפורום גם מספק תמיכה רגשית לנשים העוברות קשיים שונים במהלך ההיריון עצמו ו/או בתהליך הכניסה להיריון.
בשנת 2003 עלתה לפורום משתתפת חדשה שהזדהתה בשם מאבי. היא סיפרה שנכנסה בעבר להיריון, שהסתיים בהפלה ושיש לה חששות גדולים מכך שהסיפור עלול לחזור. נשות הפורום קיבלו אותה באהבה רבה ותמיכה גדולה. היא סיפרה כי נכנסה שוב להיריון אבל יש לה חששות גדולים. היא דיווחה, בהודעות רבות שהעלתה, על השלבים השונים של הריונה במשך מספר חודשים. בשלב מסוים היא "נעלמה" מהפורום. הדיונים בנוגע להיעלמות היו מאוד סוערים. לאחר זמן מה פרסם בפורום הודעה מישהו שהזדהה כבעלה- מאבן, בה הוא מספר שהתאומות שהיו אמורות להיוולד להם נולדו מתות. מנהלת הפורום, שבידה היה מספר הפלאפון של מאבי עצמה, היתה בקשר טלפוני עמה לאורך תקופת ההיריון וניסתה, בעקבות ההודעה ליצור קשר עמה. לאחר תחקיר ארוך ומעמיק בעזרת מנהלת הקהילות של האתר ומנהלת פורום הפסיכולוגיה באתר (העובדת גם כפסיכולוגית באיכילוב- בית החולים שבו היתה מאבי אמורה ללדת) התברר כי מדובר במתחזה. נעשתה גם בדיקה מול כל בתי החולים בארץ והתברר כי בתקופה הרלוונטית לא היה שום מקרה של זוג תאומות שנולדו מתות.
המקרה הנ"ל הוא אמנם קיצוני אבל הוא דוגמא טובה של שיתופיות באינטרנט. נשות הפורום, אשר עברו יחד עם מאבי את כל השלבים, נזקקו לתמיכה נפשית בעקבות הסיפור. הן ערכו מפגש פרונטאלי בהשתתפות פסיכולוגית. הפורום עצמו היה במשבר אמון גדול והנשים התקשו להאמין שאכן מדובר בתרמית.
התוצאות היו אמנם שליליות, אבל מדובר במרחב שבו הרשו לעצמן אותן נשים לחוש קרבה רגשית לאותה אישה שאף אחת מהן לא הכירה אישית, וחלקו איתה ועם שאר החברות בקהילה את תחושותיהן ואת עצותיהן. קהילת הפורום, כמו כל קהילה וירטואלית, אימצה לעצמה דפוסי התנהגות ייחודיים משלה. בגדול ישנן שתי צורות התנהגות בקהילות הוירטואליות: התנהגות אינטראקטיבית והתנהגות לא אינטראקטיבית. ההתנהגות האינטראקטיבית עצמה מחולקת אף היא לשתי צורות עיקריות של סוגים בסיסיים: התנהגות עוינת, והתנהגות שיתופית או חיובית. בכל קהילה שכזו, בשלב כזה או אחר, ישנה פעילות שיתופית שלילית ברמה כזאת או אחרת, וכזו היתה התקרית עם מאבי. העובדה שאנשים בקהילות הוירטואליות לא מבצעים מפגשים פנים אל פנים מקלה עליהם את האפשרות לעשות שימוש בהתנהגות לא-סוציאלית באופן חופשי יותר (Sproull & Kiesler).
דרך נוספת של תקשורת, לאו דווקא פורמאלית על פי כללי הפורום, הינה נושא ההתנהגות האמפטית- התמיכה הרגשית. היכולת של הקהילות הוירטואליות להעניק תמיכה רגשית לחבריהן הינה נושא ידוע שנחקר כבר מספר פעמים, וישנן אף קבוצות שנוצרו במיוחד עבור צורך שכזה: הורים לילדים עם צרכים מיוחדים (Mickelson), קורבנות תקיפה מינית (Reid), וגם הפורום "מנסים להרות" ב- ynet הוא דוגמא לפורום שכזה. התמיכה הרגשית לא תמיד שייכת בהכרח לנושא המרכזי שסביבו נוצר אותו פורום, אלא עשויה להיות תוצאה של האינטראקציה החיובית והלכידות הנוצרות במסגרת פעילות הפורום. מנגד, החלפת מידע עשויה להיות גם קשורה לנושא התמיכה הרגשית או אפילו חלק ממנו (Preece).
תחלופת המידע בפורום הינה פקטור חשוב בכל מה שנוגע לתהליך בניית האמון בין חברי הפורום. האמון נבנה למעשה הודות לשילוב בין היכולות של החברים, לבין הגינות, יושר ונדיבות (Burnett). במקרה של פורום "מנסים להרות" מדובר בנשים אשר, מסיבות ברורות, מגלות הרבה נדיבות ונכונות לעזור. לחלקן יש גם יכולות בנושא, בין אם בשל מקצוען או ידע מקצועי שרכשו בדרך כזו או אחרת, וחלקן בעקבות התנסויות אישיות שעברו. אלמנט נוסף התורם לאמון בתוך קהילת הפורום הוא הנטייה לאמון של חברי/ות הפורום (Burnett). כך למשל התקשתה מנהלת הפורום, גילי דר, להאמין שאכן מאבי מעלה באמונה ובאמון של כל חברות הפורום, ושאר חברות הפורום התקשו אף הן להאמין כאשר דר העלתה הודעה בנושא לפורום עצמו. ככל שהמידע שמוסרים חברי הקהילה במסגרת ההודעות ושאר צורות הפעילות שבפורום, הוא יותר אישי, כך האמון שייבנה במסגרתו יהיה גבוה יותר, וכך גם ככל שהתגובה של חברי הפורום להודעות או שאלות המועלות בפורום עצמו (Burnett). התגובות עצמן, יחד עם האמון, מעודדות את חברי הקהילה לשיתופיות- גורמים להם לקחת חלק פעיל יותר ויותר בפעילות הפורום. משתתפים חדשים חשים בנוחות גדולה יותר לקחת חלק אקטיבי ולא פסיבי בפעילות הקהילה, כאשר הם רואים שהאמון בין חברי הפורום גדול (Ridings & Gefen & Arinze).
הבעייתיות הגדולה של האמון בפורומים היא בכך שאין דרך כיום לבחון את האמון של כל אחד ממשתתפי הפורום/חברי הקהילה הוירטואלית, בניגוד למה שקורה באתרים כמו למשל eBay, Amazon ו- Yahoo. באתרים אלו ישנם מספר סוגי מערכות הבודקות את אמינות המשתתפים: פורומים אשר מיועדים לצורך כך, דף משוב לאחר תהליך של קנייה ומתן הערות ודירוג בנקודות לתהליכים מסוימים (רזניק).
ישנן מספר תיאוריות העוסקות בנושא העזרה בהקשר האינטרנטי. אחת מהן עוסקת במוטיבציה לעזור ומתארת בצורה טובה למדי את המתרחש בפורום "מנסים להרות".מדובר על ההבחנה בין התנהגות פרו-חברתית אלטרואיסטית, שבמסגרתה מסייע המשתתף לאחר על מנת לשפר את מצבו של אותו אחר, לבין התנהגות פרו-חברתית אגואיסטית, שבה מעוניין המשתתף לשפר את מצבו שלו (Sproull & Conley &Yun Moon). בפורום , לקבוצה הראשונה, האלטרואיסטית, למרות שייתכן כי ישנן נשים שלוקחות חלק בפעילות

אבי נימני טלקום יבואנית

5 בדצמבר, 2009

שירי הסלולר של TLV ורשת פלאפון משיקות:
TLV Magic
אבי נימני טלקום יבואנית TLV משיקה ברשת פלאפון את ה- TLV Magic , המכשיר השני של TLV בעל מערכת ההפעלה Android™ מבית Google. ה- Magic הוא מכשיר האנדרואיד הנמכר ביותר ועד כה נמכרו מעל למיליון מכשירים ברחבי העולם. המכשיר בעיצוב מרשים, יוקרתי וייחודי מגיע בצבעים שחור ולבן , וכיאה למכשיר חכם מבית TLV הינו בעל תכונות מתקדמות ביותר המשלבות יכולות מולטימדיה ותכונות עסקיות במכשיר אחד.
• ה-TLV Magic בעל מערכת הפעלה מתקדמת Android™ מבית גוגל , בגרסת Cupcake1.5 המכשיר תומך בסנכרון בדחיפה (Push Mail) לאפליקציות Exchange ארגוני : דואר אלקטרוני,אנשי קשר,יומן פגישות. בנוסף, המכשיר כולל אפליקציות Google מובנות כגון: Google Talk ו- Google Map. ממשק המשתמש מאופיין באינטואיטיביות,מהירות ופשטות השימוש , כמו כן מסך הבית ניתן להתאמה מלאה ע"י המשתמש. מערכת ההפעלה הינה Multitasking ומאפשרת הפעלת מס' אפליקציות בו זמנית ,מבלי להשפיע על ביצועי המכשיר.
• ה- TLV Magic מאפשר גישה ישירה להורדת אפליקציות מחנות האפליקציות Android™ Market. האפליקציות מאפשרות התאמה מוחלטת של המכשיר לצרכי המשתמש. מאגר האפליקציות של google מאפשר למפתחי אפליקציות בקוד פתוח, לקחת חלק בתוכן המוצע. במאגר של Android™ Market, אפליקציות חינמיות ובתשלום להורדה מעולמות תוכן שונים כגון: מולטימדיה, ניווט, משחקים, בידור, כספים, כלים שימושיים, קניות, נסיעות ועוד.
• ה-TLV Magic מגיע עם מקלדת QWERTY מלאה התומכת בשפות עברית, אנגלית ,ורוסית. מסך מגע 3.2 אינץ' מסוגCapacitive מאפשר נגיעה מדויקת במסך ללא צורך בעט מגע , רזולוציה של 480 320Xעם 256K צבעים מקנה תפריט גרפי עשיר וחדות צפייה גבוהה במיוחד.לצפייה מיטבית ניתן להשתמש במנגנון חיישן התנועה המאפשר היפוך מסך ע"י הטיית המכשיר.
• ל-TLV Magic מעבד עוצמתי מסוג Qualcomm MSM7201A ופועל במהירות MHz528 , זיכרון פנימי של 192MB עם אפשרות להרחבת זיכרון ע"י שימוש בכרטיס הזיכרון מסוג MicroSD בנפח 2GB הכלול בערכה (ניתן להגדיל זיכרון עד 16GB).
• ל-TLV Magic מצלמה איכותית 3.2 מגה פיקסל ,פוקוס אוטומטי המאפשרת צילום והסרטת וידאו , במגוון אפשרויות צילום באפקטים מיוחדים : צילום שחור/לבן, צילום צבעוני, צילום נגטיב, צילום עתיק ועוד.

• ל- TLV Magicמגוון קישוריות רחב :

 חיבור אלחוטי Wi-Fi – תקשורת אלחוטית בתקן IEEE 802.11 b/g
 Bluetooth – תמיכה בפרופיל A2DP המאפשר חיבור אוזניות Bluetooth סטריאופוניות.
 תקשורת נתונים ברשת HSDPA/HSUPA -עד 7.2Mbpsבהורדת נתונים (תלוי ביכולות הרשת) ועד 2Mbps בהעלאת נתונים.
 חיבור Mini UBS 2.0 וכניסת אוזניות בשקע אחד.
• ל-TLV Magic אנטנת GPS מובנית , לניווט באמצעות המכשיר ,תוכנת הניווט Navigator GPS כלולה במכשיר.

נתונים נוספים:

סוללה

 סוללה Lithium-ion or Lithium-ion polymer, קיבולת mAh1340.
 צריכת סוללה בזמן המתנה ב- UMTS עד 660 שעות.
 צריכת סוללה בזמן דיבור UMTS עד 6.6 שעות.

מידות המכשיר

אורך – 113 מ"מ.
רוחב-55 מ"מ.
עובי-13.65 מ"מ.

 משקל: 118.5 ג' (עם סוללה).
 צבע: לבן/שחור.